הדרך שלי אלייך

פרק 11

יותר קל מלעשות, חשבתי לעצמי. איך אני אמור להבין מה הרגשות שלי? אף פעם לא התמודדתי עם מצב כזה, אני לא חושב שהרגשתי ככה מתישהו. סוף השבוע הגיע מהר יותר ממה שרציתי. כולם הלכו לעיסוקים שלהם ואני נשארתי כאן, מתפלל שאצליח לשרוד את זה. עמדתי בכניסה לבית השקט, נושם וחושש להיכנס. היה בי רצון קטן להסתובב ולרוץ לבית של המשפחה שלי. להעביר שם את השבת. אבל משהו בפנים אמר לי שטאה צודק. הסיפור הזה חייב להסתיים, כמה קשה זה כבר יכול להיות, להבין אם יש לי רגשות אמיתיים אליו. זה או שכן או שלא, לא מסובך. אז למה קשה לי כלכך לפתוח את הדלת ולהיכנס לדירה!?! מה הסיכוי שהוא שם בכלל. טאה אמר שהוא עסוק בפרוייקט, אני מכיר את יונגי כשהוא עסוק. כמעט ולא רואים או שומעים אותו. 

אני סתם מאכיל את עצמי בסרטים והסיכוי הגבוהה הוא שבכלל לא אראה אותו בסוף ה... מחשבותיי נקתעו שהדלת נפתחה "שכחת שזה הבית שלך?" יונגי שאל עומד בפתח הדלת ומחייך. "לא!" עניתי מהר, מבוייש. "חשבתי על משהו לרגע" עניתי ונכנסתי מהר לתוך הבית. "על מה?" הוא שאל. "לא עניינך" ניסתי לרדת מהנושא "מה אתה עושה בכלל בבית? טאה אמר שאתה עסוק באיזה פרוייקט חשוב" אמרתי כשהנכתי את דברי במקומם. "אנחנו עושים הפסקה בסוף השבוע. כמעט סיימנו" הוא ענה, פניו נראו רזות יותר ומתחת לעיניו היו עיגולים שחורים, לא עמוקים אבל היה ניכר שהוא לא ישן הרבה בתקופה האחרונה. ככה זה היה איתו, פתאום היתה תקופה שהוא היה נעלם. "זה הכל?" שאלתי בסקרנות. "צריך להיות עוד משהו?" הוא שאל וכיווץ את גבותיו. מה אתה עושה פארק ג'ימין? אתה באמת מנסה לגלות אם הוא לקח הפסקה כדי להישאר איתך בבית לבד? השתגעת סופית. 

"לא" אמרתי מתעלם מליבי שפעם במהירות גבוה יותר. "אוקי. אז מה התוכניות שלך לסוף השבוע ג'ימיני?" הוא שאל. "אהה... אני בעיקר אלמד בחדר כנראה. אשן המון. אה ויש את הסרט החדש שרציתי לראות" ספרתי באצבעותיי. יונגי חייך אלי חיוך קטן. הסתכלתי עליו, מעט מבוייש"אתה בטח חושב שאני ממש מעפן נכון?" נאנחתי. אף פעם לא הייתי כמו אותם אנשים שכשיש להם יום חופש או סופש פנוי יוצאים ומבלים. בטח שלא הייתי מאותם האנשים שחונכים מועדוני לילה. הייתי טיפוס ביתי, אני אוהב את השקט שלי. כמובן שאף פעם לא אוותר על מסעדה טובה או בילוי עם חברים. אבל אם אני לבד בדרך כלל אני אנצל את הזמן הזה לנוח. "אף פעם לא חשבתי שאתה מעפן" הוא אמר והוסיף "רוצה שנראה אותו ביחד?" ליבי החסיר פעימה לשאלתו.

 אני לא אשקר, פחדתי להיות איתו לבד באותו החדר. חששתי ממה שיכול לקרות, אבל חלק קטן בי רצה שבעצם משהו כן יקרה. הסתכלתי עליו, ליבי פעם "אני לא חושב שזה רעיון טוב" אמרתי. "למה?" הוא הרים גבה בסקרנות. שתקתי. לא הייתי מסוגל להגיד לו, שכשאני בקרבתו הכל רועש ובבלאגן ואני לא מצליח לחשוב על משהו אחר מלבד המגע שלו, מלבד הפה שלו מחובר לשלי. "אני בטוח שיש לך דברים יותר טובים לעשות" ניסיתי להתחמק ממבטו, הרגשתי שידיי מזיעות. "אתה מתנהג שונה עכשיו" אמר לפתע. הסתכלתי עליו במהירות. "מ..מה?" גימגמתי. "מאז אותו יום, אתה לא אותו דבר לידי" הוא המשיך להגיד. "אתה מדמיין היונג" ציחקקתי "הכל אותו דבר. אני פשוט לא רוצה להפריע לך במנוחה" ניסיתי להוריד את החשדות שלו ולהראות שהכל טוב איתי. 

אבל הוא צדק. כבר ממזמן שאני לא יכול להתנהג לידו רגיל. וזה רק החמיר אחרי הפעם ההיא שהוא נכנס לחדרי. "אוקי. לך להתרחץ, אני אזמין לנו פיצה בינתיים ואחר כך נראה את הסרט" הינהנתי להוראותיו ומיהרתי לחדרי. סגרתי אחרי את הדלת ונשענתי עליה. אני חייב לעבור את הסופש הזה בלי בעיות.בזמן המקלחת מוחי נדד למחשבות. דבריו של טאה בנוגע לרגשותיי האמיתיים, הרמיזות שלו על יונגי. הנשיקה ביני לבין יונגי. כל התחושות שהסיפור מעורר אצלי. טאה צודק. אני חייב לשים לזה סוף. "הפיצה הגיעה" יונגי קרא מהסלון, בדיוק שסיימתי להתארגן אחרי המקלחת. "אני בא" עניתי ומיהרתי החוצה.

יונגי היונג כבר הכין הכל. על השולחן היו מגש פיצה, שתייה ומלא חטיפים. הייתי רעב ממש. "שב" הוא חייך. התיישבתי בצד אחד של הספה ויונגי התיישב לידי. הוא הגיש לי משולש פיצה שעליו כל התוספות שאני אוהב. הסתכלתי שוב על השולחן וגם שם כל החטיפים והשתייה היו דברים שאני אוהב. הסתכלתי עליו ומשהו בתוכי נדלק. "ג'ימין?" הוא קרא לי "אתה בסדר?" שאל ובחן את כולי. התרוממתי מהר מהספה ונשענתי על המעקה, נשמתי בכבדות. הלחץ שבבטני גבר, הוא יודע מה אני אוהב ודאג להכל. אני חושב שאני כבר לא יכול להתכחש לרגשות שלי אליו.

יונגי נעמד מולי. "אתה בסדר?" שאל שוב. הסתכלתי על פניו שהבעתן הייתה רכה. "היונג" אמרתי "אני חושב שאני אוהב אותך". 

***אחרי הרבה זמן שלא העלתי. הפרק היום מוקדש לאסייתית שלי שחוגגת יום הולדת***