להבה שמורה

פרק רביעי

אפיק וזוהר יצאו מחדר המנהל.

לאחר השיחה והסיפור של זוהר מליל אמש, אפיק היה לחוץ להגיע לחדרו של המנהל.

הרעיון שלזוהר יש היפנמה שורפת לא מצא חן בעיניו. ולא מהמובן של 'יואו זה מוזר', אלא במובן של סכנה.

הוא הבין עד כמה מסוכנת אש יכולה להיות, לסובבים את זוהר- אבל בעיקר לזוהר עצמה.

כשהם נכנסו לחדר המנהל הוא קיבל אותם בברכה, בחיוך, אבל לאט לאט תפס את מקומו הדאגה והבלבול.

"רגע לפני שהיא מתה היא אמרה לי שתי מילים- היפנמה בוערת.

אז לא הבנתי את המשמעות של מה שהיא אמרה, אבל ימים ספורים לאחר מכן התחלתי להרגיש חום. שכבתי שבועות במיטה וחום גופי רק עלה ועלה, עד שיום אחד הכל קרס.

כל העולם מסביבי כאילו התמוטט אל תוך עצמו וחום גופי ירד וירד- צנח כמו טמפרטורות של חום." זוהר בהתה בתקרה שמעליה בזמן שדיברה.

"אני לא יודעת למה, אבל מה שבטוח זה שהאש התחילה להיות משהו משמעותי מחיי. בכל פעם כשהייתי מתקרבת לאש היא כאילו הייתה מלחשת לי, וכשהתעצבנתי הרגשתי כאילו עוד שניה עפים לי גצים מהעיניים.

זה היה מפחיד, אז התחלתי להתרחק ממנה, מקווה שהיא תעזוב אותי במנוחה.

בהתחלה היא לא הסכימה להרפות, היא פשוט הייתה נדבקת אליי בצורה מפחידה. כלומר הייתי הולכת ברחוב ורואה אש, אז האש כאילו ראתה אותי הייתה מתגברת כאילו שאני חומר תבערה שמעודד את האש.

אחרי זמן מה האש התחילה לדעוך ולהיעלם מהחיים שלי. חשבתי שהיא לא תחזור... אבל זה לא היה ככה. היא חזרה ובגדול כשהגעתי לכאן, לחטיבה. הרגשתי גדולה, הייתי גאה בעצמי- חשבתי שבקרוב אגלה מה ההיפנמה שלי, ואבין שהאש הייתה סתם טעות. אבל הצטערתי לגלות שחלומות ותקוות לא תמיד מסתדרים עם המציאות.

באותו יום, היום הראשון של הלימודים, היא חזרה" דמעות התחילו לזלוג על פניה של זוהר. זה כאב לה. כאב לב על כל מה שרצתה להיות, כל מה שרצתה שיהיה לה- עד שהכל התנפץ לה בפנים כמו רסיסים של כדור שלג גדול.

"אבל היא לא הייתה ממש גרועה כמו קודם, זה היה יותר עדין למרות שכן הקשה עליי. תמיד אותו הברדקל עם אותו הלפיד. זה שיגע אותי, כי כמו בשביל לעצבן אותי הוא תמיד קירב אליי את הלפיד הבוער שלו, בדרך שרק  אני ראיתי. והיא? האש? הייתה מדברת איתי. תמיד. כאילו ניסתה לשכנע אותי שהיא ההיפנמה שלי!" זוהר כבר התחילה לצעוק. זה היה מלחיץ. העיניים שלה התחילו לזהור ואפילו המנהל התכווץ במקומו.

"עד אתמול..." פתאום ללא שום הכנה מראש היא התכווצה במקומה והתכנסה אל תוך עצמה. 

"מה קרה אתמול?" שאל המנהל בזהירות מודע לאש המסוכנת בה הוא משחק.

זוהר משכה בכתפיה.

מכאן אפיק לקח את השרביט לידיים והתחיל לספר את מה שסיפרה לו היא אתמול בערב.

בסוף הסיפור המנהל היה המום. זה היה סוג של הלם שלא כל יום רואים, הוא בהה בזוהר והתחיל לחשוב שהוא מבין כל מיני דברים שעד אותו היום לא הסתדרו לו.

לדוגמה הפעמים שהכיתה התחילה להתחמם כשזוהר התעצבנה, גוון שערה הייחודי שרק לה יש, והרעיון שהיא עוד לא מצאה את ההיפנמה שלה. אוקיי, אז זאת הייתה ההיפנמה. אבל זה היה שמור בסוד כי היא פחדה ממנה יותר מאשר כיבדה ואהבה אותה.

הוא רצה לבקש מאפיק לצאת, שיוכלו לדבר רק הוא וזוהר לבד, אבל הבין את המצוקה בפניה של זוהר ולא רצה להעיק עליה עוד יותר. 

"זוהר, אני חושב שאני יכול לעזור לך. בינתיים תנשמי עמוק ותחזרי. כשתוכלי לדבר ברוגע תבואי אליי ונראה איך לפתור את הבעיה." את המילים האחרות הוא כבר מלמל וכנראה שגם זוהר וגם אפיק לא שמעו מילה, כי הם כבר היו עם רגל אחת מחוץ לחדר.

"אבל הוא לא אמר כלום, הוא לא הסביר מה הוא חושב, אם יש לזה בכלל פיתרון!" זוהר בהחלט הייתה עכשיו מסכנה. אולי באמת זאת הייתה בחירה טובה של המנהל לא להמשיך איתה עכשיו את השיחה ולהסביר ולפרט.

הוא ידע בדיוק מה המנהל חושב על כל זה, וגם ידע שלעניין הזה יש פתרונות.

"למנהל יש מה להציע לך" לחש לה באוזן.

"אולי כדאי שכשתרגעי תיגשי אליו ותאמרי לו שלום.."