היא פקחה את עיניה בבהלה, ומצאה את עצמה מוטלת על הריצפה בחדרה המפואר של נעה.
"מאי, הכל בסדר?" נעה רכנה מעליה, פניה כל כך מודאגות.
"כן, כן, כנראה שסתם נפלתי," היא מלמלה ומיהרה לקום מהרצפה, לפני שנעה תספיק לשאול עוד שאלות.
"דיברת עם יולי?" שאלה מאי לאחר שהתיישבה שוב על הכיסא והסדירה את נשימותיה.
"לא," היה נשמע שנעה רועדת, "היא לא עונה לי."
לא, לא, לא, לא, לא, לא! היא חייבת לענות, היא חייבת להיות בסדר.
לא.
לא יכול להיות שקרה לה משהו, כי אם כן אז...
"היא תהיה בסדר," הבטיחה נעה, "תסמכי עליי."
"טוב," מלמלה מאי בדאגה, "יהיה בסדר..."
היא כל כך רצתה להאמין במילים שלה עצמה!
"אני נכנסת להתקלח," אמרה נעה, הניחה יד חמימה על כתפה של מאי, ואז לקחה שקית עם בגדים ויצאה מהחדר אל המקלחת.
מאי נשענה על הכיסא ופתחה את הטלפון שלה, שהיה מנופץ מעט בחלקו העליון. היא נכנסה לווטסאפ וראתה כל כך הרבה הודעות מודאגות כגון; "מאי, את בסדר?" "מה איתך?" "תעניי, את מלחיצה אותי."
אבל האמת, לא היה לה כח לענות לאף אחד.
היא העלתה לסטטוס שלה; אני בסדר, תודה לכל הדואגים!
ואז יצאה מהווטסאפ והתקשרה לדור, החבר שלה.
"הלו?" היא שמעה אותו אומר מעבר לקו, כמה שניות לאחר שהשיחה הופעלה.
"דור, מה נש -"
"מאי," הוא קטע אותה, "איך את? את בסדר?"
"כן," היא מלמלה, לא כל כך בטוחה בעצמה.
"היית במסיבה, נכון? שמעתי שהיה שם בלגן ענק," הוא המשיך.
מאי מלמלה "כן," חלוש, ורגע לאחר מכן, מבלי שבכלל התכוונה, היא פרצה בבכי.
"מה קרה?"
מאי ניגבה מיד את דמעותיה והתחילה לספר לו את כל מה שקרה. על המסיבה ברעים שהפכה בין רגע לאסון, על השיחה שלה עם משפחתה, ועל כמה שהיא דואגת להם וליולי.
"בסוף יהיה בסדר," הוא אמר.
"איך?" היא התפרצה, "תגיד לי, איך יהיה בסדר כשאנשים נרצחים לי מול העניים?"
הוא שתק לרגע, כאילו חושב היטב מה לומר, אך לבסוף אמר, "סבתא שלי זכרונה לברכה תמיד היתה אומרת לנו שבסוף יהיה טוב, ואם עכשיו עוד לא טוב זה אומר שעוד לא הסוף."
מאי שתקה, בתוך תוכה קיוותה כל כך שהוא צודק. שיהיה טוב בסוף. ואם יש בן אדם בעולם - חוץ מאימה - שהיא מאמינה לכל מילה שלו זה היה דור, אבל עכשיו, היא קצת התקשתה להאמין לו.
"תקשיבי," הוא אמר, "תנסי להתקשר שוב ליולי ולמשפחה שלך, תנסי ליצור איתם קשר."
"אני אנסה," היא מלמלה, והביטה במסך הטלפון המנופץ.
"איפה את עכשיו?"
"אצל נעה," היא אמרה, "ואני כל כך רוצה לחזור הביתה!"
דור שתק שוב, אך אז אמר, "לצערנו זה כנראה לא יקרה כל כך מהר. מאי, אהמממ... אנחנו נמצאים במצב של מלחמה שלדעתי תיערך לא מעט זמן. אני מניח שייפנו את כל הערים והיישובים הדרומיים."
הפעם היא רצתה לקוות שהוא טועה, אך בתוך תוכה ידעה שהוא צודק.
היום הנוראה הזה, הוא רק התחלה של משהו ענק.
"את בסדר?"
היא לא ידעה מה לענות. החוסר וודאות הזה הטריף אותה, שיגע אותה.
"מאי, תשמעי, מה שלא קורה, אני פה, בסדר? מה שלא יהיה, תשלחי לי הודעה או תרימי טלפון. את תמיד מוזמנת לדבר."
"תודה," היא מלמלה, היא ידעה היטב שעליה להתקשר לדור כשקשה לה. הוא פשוט היה שותק ונותן לה לדבר. תמיד היה מבין אותה, מסכים איתה.
"טוב," הוא אמר בשקט. "נראה לי שאני צריך לסיים. אבל את תמיד מוזמנת להתקשר שוב או לשלוח הודעה."
"אין עליך, דור!" היא ענתה, חיוך רפה נמתח על פניה.
"יאללה, להתראות בינתיים."
"ביי," אמרה מאי, והרגישה את ידה רועדת כשהיא ניתקה את השיחה.
היא עצמה את עיניה, מרגיעה את עצמה, וכשפקחה אותן היא חייגה אל יולי, אך השיחה בכלל לא נשלחה, וגם כשניסתה להתקשר לטלפון הבית שלה, אף אחד כבר לא ענה לה.
יהיה בסדר, היא הבטיחה לעצמה, וחיכתה עד שנעה יצאה מהמקלחת, שערה מכוסה במגבת ורודה גבוהה.
"את רוצה לאכול משהו?" שאלה נעה, ותלתה את המגבת הרטובה על דלת החדר.
"לא," ענתה מאי, "אין לי תיאבון."
"מים?" נעה לא התייאשה.
"אולי אחר כך..."
"עוגיות, משהו?"
"עדיין מתפוצצת לי הבטן מהמסיבה," מלמלה מאי.
"טוב," נאנחה נעה והתיישבה על מיטתה.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
