דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 10 - אור הירח

מאז ומתמיד המצב הביטחוני במדינה לא היה מושלם. פעם בחודש \ חודשיים היה איזשהו פיגוע. ערבי דרס מישהו, או שממש דקר בסכין. פעם בחודש - חודשיים אנשים החלו לפקפק במצב הביטחוני מעט, אך אז ממשיכים הלאה, ולאף אחד כבר לא איכפת.

אזעקות וטילים כבר נהיו להרגל, כל בית בעוטף עזה היה חייב במגונית ואף מוסדות חינוך. בכל פעם שנשמעו המילים "צבע אדום," מיד כולם נכנסים למקלטים, מחכים כמה דקות, אך אז היו ממשיכים הלאה כרגיל.

היו רגעים שבהם המצב הביטחוני כן הלחיץ קצת את מאי. היא פחדה לנסוע דרך כפריים ערביים, וכשהייתה אזעקה זה כן הבהיל אותה מעט, אבל מהר מאוד היא כבר התרגלה.

פיגוע פה, פיגוע שם. הבית של השכן נפגע מרסיס לפני כשנתיים, אבל איכשהו כולם ממשיכים כרגיל.

ופתאום,

בשבת אחת,

שמחת תורה.

הפיגוע בחודש חודשיים הכפיל את עצמו ב700. כל כך הרבה אנשים איבדו את חייהם באותה שבת שחורה. כל כך הרבה אנשים הסתגרו במקלטים, שמעו ייריות, וראו כל כך הרבה דם מוטל ברחובות.

איך בשבת אחת שחורה, המצב הביטחוני נהפך כל כך נחות. אנשים פחדו לצאת מביתם, וגם שם, הרגישו ממש לא בטוחים.

אין מישהו שלא שמע על אדם קרוב שנפצע, דוד של שכנה שנהרג,, על חבר של חברה, ואח של מורה... כבר אין אחד שלא הרגיש במלחמה, שלא פקפק במצב הביטחוני במדינה.

מאי עמדה במרפסת והביטה בכוכבים המנצנצים. הם היו כל כך יפים עד כדי שהיא לא הורידה מהם את מבטה. (גם כשהרגישה שצווארה כבר נתפס לה)

שמיים כהים, אפורים, ירח לבן דקיק מאיר מעט בחשיכה, הרוח הקרירה מלטפת את שערה, ומסיטה אותה מעט לאחור.

העיניים שראו כל כך הרבה באותה שבת, מנצנצצות בברק לאור הירח. השפתיים הדוקות, מנסות כל כך לחייך. הברכיים רועדות, אך היא נאבקת להמשיך לעמוד על רגליה.

היא הקשיבה לרוח השורקת, לקולות העלים המתנופפים, ולדגל ישראל שהיה תלוי על מקל מטאטא במרפסת, עף גם הוא אחורה וקדימה עם הרוח הקרירה.

השבת שעברה עליה, היתה השבת בכי קשה שעברה בחייה! היא ראתה כל כך הרבה דברים שלא רצתה לזכור. היא שמעה כל כך הרבה סיפורים נוראיים. ובעיקר, התקשתה להאמין שהכל נכון.

אולי מחר בבוקר היא תקום ותגלה שהכל היה סתם חלום, אולי הכל זה רק שמועות, ובאמת לא קרו כל כך הרבה אסונות.

הרי לא נשמע הגיוני שאנשים קמים בבוקר לקול ייריות, רצח ודם נמצא בביתם. לא יכול להיות שחטפו תינוקות מהמיטה, שמשפחות נאלצו להחזיק במשך כל היום את דלת הממד.

אבל היא ראתה כל כך הרבה דברים דומים אל מול עיניה, אל למה כל כך קשה לה להאמין שזה קרה?

גל של קור מילא אותה והיא רעדה לרגע, ומבלי ששמה לב, ניתקה את קו מחשבותיה.