דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 11 - פיסת הנייר

"מאי, את בטוחה שאת לא רוצה לשתות משהו? " שאלה נעה מתוך הבית.

"לא, תודה." היא אמרה ונכנסה חזרה לביתה של נעה.

"אני שמה לך מים, בסדר? שלא תתייבשי."

"אין איך להתייבש במזג אוויר הזה," אמרה מאי, "ואני בכלל לא צמאה."

"די... את חייבת, זה לא בריא..."

הבריאות שלה היה הדבר האחרון שהיה איכפת לה ממנו כרגע. כשאנשים נרצחים בכל דקה שחולפת, כשנופלים עוד חיילים... היא תדאג לעצמה? זה הרגיש לה כל כך... כל כך לא מתאים...

מאי נכנסה לחדרה של נעה, פתחה את הטלפון המנופץ שלה וחייגה שוב ליולי, אך השיחה לא נשלחה, המכשיר לא היה זמין בכלל.

הלחץ בתוכה גדל, אך היא ניסתה להרגיע את עצמה מיד. היא חייגה אל טלפון הבית שלהם, אך גם הם לא ענו, דמעות החלו למלאות את עיניה התכולות.

היא ביקשה רשות מנעה ולקחה עט ונייר דפדפת מהמגירה שבשולחן העבודה, והתיישבה לכתוב.

ידה רעדה על הדף המחוספס, והיא מיד שפכה את כל מה שהיא מרגישה;

השיחה לא נשלחת,

אין לי שום דרך

לדעת שאתם בסדר.

בקבוצה כותבים "נעדרת,"

כולם מבוהלים.

מחפשים את הקרובים.

ואני יושבת בחדר,

רחוקה כל כך מהמקום הקרוב,

וחושבת על היקרים לי,

שרק יחזרו לשלום,

בבקשה,

תענו לי,

תכתבו שאתם בסדר,

שחוסר הוודאות,

יתרוקן כבר מהחדר.

אני משתגעת מדאגה,

בבקשה,

תענו!

תגידו שכלום לא קרה.

שעוד יופיע אור בקצה המנהרה.

איך עד לפני כמה שעות,

עוד חגגנו במסיבה,

ועכשיו לבד בחדר,

שקט, דממה.

והעיניים מוצפות דמעות,

שום דבר לא מעקלות.

בבקשה,

תענו,

שאפסיק כבר לדאוג.

היא קיפלה את פיסת הנייר בידיים רועדות, פתחה אותו וקראה אותו שוב, לפני שטחבה את הנייר לכיס הקידמי במכנסי הגינס שלה.

היא החזירה את העט למגירה, לקחה את הטלפון שלה ונשכבה על המיטה.

כמות ההודעות שהיא קיבלה היתה עצומה, שהיא איבדה את הספירה כבר ב89. אבל האמת, לא היה לה כוח לחזור לאף אחד. אז היא רק גללה לראות שאין שום דבר חשוב.

עיניה נעצרו על הצאט שלה עם דור, היא ראתה שהוא שלח לה הודעה, ונכנסה כדי לקרוא אותה.

מאיוש, מקפיצים אותי למילואים. אני יוצא לדרום

סתם חשבתי שתרצי לדעת.😘

יופי, מעולה! כי בדיוק חסר לה עוד סיבה לדאוג. אבל היא הסתפקה בלכתוב לו -

טוב, בהצלחה.

ותשמור לי עליך!❤

דור ראה מיד את ההודעה. שלח לה בחזרה אימוגי של לב, וביקש ממנה לא לדאוג לו.

היא חייכה חיוך קלוש ונכנסה לפייסבוק. את הפוסט הראשון שראתה כתבה נויה, היא העלתה תמונה של יולי וכתבה;

חברה שלי נעדרת, בבקשה תעזרו לי למצוא אותה! קוראים לה יולי טל. היא נראתה לאחרונה בשעה 8:45 במסיבה ברעים. יש לה עיניים חומות, ושיער שחור חלק. בבקשה תחזרו אליי עם פרטים על הימצאה!😭

מאי הגיבה לב לפוסט וגללה למטה.

דביר חיים (בן דוד שלי היקר) נעדר. בבקשה תעזרו לי למצוא אותו! כל מידע יעזור ממש!

היתה מצורפת תמונה של נער שנראה כבן שמונה עשרה. הוא חייך חיוך עדין למצלמה.

מאי המשיכה לגלול בפייסבוק. את הפוסט הזה העלתה אפי, היא ביקשה להתפלל לרפואת אחיה שנפצע ביישוב בארי.

בפוסט שמתחתיו, גל העלה תמונה שלו עם 2 ילדים קטנים (נראים כבני חמש) וכתב לי;

לא נתפס!💔

השבת איבדנו שני חבים מדהימים!

נעם ויואב, יהי זכרכם ברוך!

מאי הגיבה בלב ואימוגי בכה, וסגרה את הטלפון בכאב כל כך גדול.

היא הרגישה את גופה העייף שוקע במזרן, עינייה נעצמו לאט לאט... היא הניחה את רגליה הכואבות בקצה המזרן והרגישה איך היא שוקעת בתוכו...

אבל - היא לא רצתה להירדם. היא לא רצתה ללכת לישון. היה בה איזשהו פחד שאולי משהו יקרה בזמן שהיא תישן. אולי יולי או המשפחה שלה ינסו להתקשר אליה. או שפתאום היא תשמע ייריות, צרחות, והכל חזר אליה בהבזקים -

הרגליים כואבות, לא לעצור. לא להפסיק לרוץ. העיניים נעצמות, צרחות, אנשים מועדים, נופלים. קול ייריות הולך ומתקרב, לא לעצור, להמשיך לרוץ... צרחות. אנשים מבוהלים. הדופק מאיץ. דמויות אוחזות בנשק, לנשום, צריך לזכור לנשום, ייריות, הגוף כל כך כואב, הלב יותר, צרחות, ייריות חזקות, האויב מסתתר, מכוון את נשקו אליהן ו-

מאי פקחה את עיניה בבהלה. היא חייבת ללמוד לשלוט במחשבות שלה. למנוע מהפלאשבקים לחזור במוחה. הנפש מצולקת, ראתה המון דם. אבל היא חייבת לגרום לזה להיפסק.

היא ניסתה להסדיר את קצב נשימותיה. הסירה מעליה את השמיכה, כי גופה היה חם והתמלא זיעה.

לאט לאט עינייה נעצמו שוב, גופה נרגע והפסיק לרעוד. ומבלי שרצתה בכך, היא נרדמה.