הרחוב היה חרב והרוס, שקט מפחיד שרר בחלל, מלבד בכי של תינוק קטן, וקול ייריות אפל ומרוחק.
המנורות הגבוהות נשברו לרסיסים וחלקן גם נשרפו, פחי הזבל היו הפוכים, והמדרכה היתה מלאה באשפה מסריחה ושרופה. היו גם כמה ספסלים לאורך השכונה שעלו באש ונשרפו עד פחם, ומה שנותר מהם, (מעט עץ שרוף וחרוך) היה מוטל על המדרכות החרבות.
בתוך הבתים היתה גם כן דממה מפחידה, בחלק מהם, לא נותר איש. היו כאלה שהצליחו להימלט מביתם בטרם פגע בהם האויב. ויש כאלה שעוד הסתגרו במקלטים והתחבאו בתוך ארונות ומזוודות.
אבל הדממה,
דממה כל כך מלחיצה ומפחידה...
לקראת סוף הרחוב ניצב בית גבוה, רעפיו האדומים התמלאו פיח והעלו לא מעט עשן. הגינה היתה חרבה כל כך ומלאה בסימני בערה.
ובתוך הבית,
בתוך הבית גם שררה דממה מפחידה.
אם כי קול נשימות מהירות מילא את הסלון ההרוס, ואליו התווסף קול בכי כואב.
"אימא," קראה ילדה קטנה בבהלה וטרקה בחוזקה את דלת הבית השרופה למחצה, "איפה דבי?"
האימא נשענה על השולחן השבור ופרצה בבכי.
"אימא, איפה דבי?" היא התעקשה, "תעני לי!"
מעולם נני לא ראתה את אימה כל כך מבוהלת ומפוחדת. אימא היא כל כך גיבורה. תמיד מחבקת, תמיד אוהבת. אבל עכשיו, היא היתה נראית כל כך שבורה ומפורקת. ובין כל ההריסות היא ישבה בגבותיה קמט ענק של דאגה ועיניה מוצפות דמעות. כבר לא ניסתה להרגיע את נני, להבטיח לה שהכל בסדר...
אימה רעדה, נגבה את ים דמעותיה בממחטת טישו מקובצת שהיתה בכיס המכנסיים שלה.
"אימא?" נני התקרבה אליה, והניחה יד עדינה על כתפה הרועדת, "קרה משהו?"
אבל היא עדיין לא ענתה. רק קירבה אליה את נני וחיבקה אותה כל כך חזק.
"אני כל כך אוהבת אותך," היא אמרה, דמעות נקבות בעיניה.
"גם אני אוהבת אותך, אימא!"
הן חיבקו אחת את השנייה כל כך חזק. מסביבן סימני שריפה וייריות. השולחן השבור והשרוף למרגלותיהן. הקירות מלאים פחמים וחורי ייריות, חלקי כיסאות שבורים, מלאים בסימני בערה. ארון ואגרטל פרחים שבור על הריצפה ההרוסה.
"תקשיבי," אמרה אימה ונשקה ללחייה הסמוקות, "אני רוצה ללכת לדבר עם אבא. אבל אני לא - "
"אל תשאירי אותי לבד," יבבה נני וחיבקה את אימה כל כך חזק.
"אני בדיוק אומרת ש -"
הדלת נפתחה בחבטה, וקטעה את סופו של המשפט. אביה נכנס בצעדים גדולים, על פניו דאגה עצומה, ועצב בעיניו התכולות.
הוא טרק מיד את הדלת ונשען עליה, מנסה להסדיר את קצב נשימותיו.
"דיברת עם השכני - ?" שאלה האם ונעמדה מולו.
"כן," הוא אמר בדאגה, "כנראה שדבי נחטף."
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Avventuraאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
