סודות

מבחן החולשות

אני מבינה שאסור לי להישבר, זה רק יקשה עלי במבחן הבא, מבחן החולשות.
שמעתי המון על המבחן הזה, יש המון שמועות עליו, אבל אף אחד לא יודע מה נכון ומה לא, כי מי שמספר משהו על המבחן, טוב, יש כל מיני עונשים בשבילו ותאמינו לי, העונשים האלה הם הדבר האחרון שהייתם רוצים שיקרה לכם.
'אפילו אני לא יודעת מה החולשות שלי, איך המדינה יודעת?'. "יש להם דרכים משלהם, וכל מה שהמדינה עושה מקודש ומוצדק" אני שומעת קול עונה לי, אני מסתובבת ורואה את אמא בפתח החדר, כנראה לא שמתי לב שאת המחשבה האחרונה שלי אמרתי בקול רם. אמא מתקרבת ומתיישבת לידי, אני מתרחקת, "מתוקה שלי, אני מצטערת אם אני ואבא התנהגנו אלייך לא יפה במשך השנים, רק רצינו בטובתך" היא אומרת, אני לא מאמינה לה, "איך לכעוס עלי ולהתעלם ממני הוא לרצות בטובתי!" אני אומרת בכעס ומתרחקת ממנה יותר, זו הפעם הראשונה שאני שמחה שיש לי מיטה גדולה כל כך, "את עוד תביני.." אמא אומרת, היא מביטה בי בעצב ויוצאת מהחדר.

בוקר, אני פוקחת את עיני לאורן הבוהק של המנורות שמחוץ לחדרי, היום זה היום, היום יתקיים מבחן החולשות.
אני מתלבשת בבגדים המיועדים לשם המבחן הזה ויוצאת מחדרי, בדרך אני מסתכלת במראה, הבגדים השחורים החלקים מעניקים לי מראה אפלולי מעט. אני ממשיכה בדרכי ומתארגנת, על פי החוקים כל בת חייבת להסתרק בבוקר, בצהריים ובערב, חוק מטופש. אני מסרקת את שערי ואוספת אותו לקוקו גבוה, כי ככה צריך לעשות במבחן. אני יוצאת אל המכונית שמחכה לי בחוץ, כמובן שגם היא מושלמת, נוחה, יפה, מהירה ושומרת על איכות הסביבה, הנהג כבר יודע לאן להסיע אותי. אני מסתכלת מהחלון על הרחוב המושלם שנמצא בשכונה המושלמת שבעיר המושלמת, העיר הזו מיועדת לאנשים עם הציונים הכי גבוהים במבחנים, אין לי מקום בעיר כזאת, בטח לא ברחוב הכי מושלם בעיר.
הגענו, אני יוצאת מהרכב לעבר הבודק שלי, הוא ינתח את תוצאות המבחנים ויקבע את הציון שלי, הוא מבהיר לי שאני צריכה לקבל 100 על מנת לעבור את המבחנים, אני מהנהנת בראשי כאות הבנה בזמן שאני בוחנת את האיש הנמצא לפני, הבודק נראה איש מבוגר יחסית, בעל שיער כסוף, כרס קטנה ומשקפיים עגולים המחליקים מאפו הקטן והסולד, הוא נותן לנהג דף ובו כתובה הכתובת של מקום המבחנים שלי, הנהג לוקח את הדף ונכנס איתי לאוטו. אני מסתכלת איך הנופים משתנים, איך אנחנו מתרחקים מכל מקום שאני מכירה. אנחנו נעצרים ליד בניין עצום ממדים, הנהג צופר ואני מבינה שזה הסימן שלי לצאת מהרכב. אני נעמדת מול הבניין הענק ונפעמת, בעוד רגע גורלי יקבע, אני פותחת את הדלתות ונשימתי נעצרת, בפנים יש העתק מדוייק של הרחוב שלנו, כל בית, כל גינה, כל פרח וכל אבן, הכל בדיוק במקום, מסודר, מדויק, נקי ומצוחצח.

אני מסתכלת סביבי, הכל שומם, ריק, ואז אני שמה לב, הבית שלנו שונה, הוא גדול יותר מתמיד, יפה יותר מתמיד, מושלם יותר מתמיד, אני סורקת את הבית ומוכנה לכל מה שיבוא אלי מתוכו. ואז אני רואה אותה, היא עומדת בפתח הבית, לבושה בבגדים השחורים של המבחן, היא נראית בדיוק כמו בפעם האחרונה שראיתי אותה, כאילו שלא עברה שנה, זה נראה כאילו היא עדין לא שמה לב שגם אני נמצאת שם. לין.