אזהרת טריגר על הפרק⚠️
נקודת מבט גונגקוק:
זה הרגיש אמיתי.
היידים שעברו על גופי, השפתיים שנצמדו על שפתיי בעוצמה, הגוף שלחץ אותי אל הקיר המחוספס והרגשת האימה.
אבל כשפקחתי את עיניי היה רק חושך מסביבי ונשימות שקטות.
התיישבתי במיטה והתנשפתי בכבדות.
הצמדתי את ידי אל חזהי, מעסה את ליבי שהלם בחוזקה.
ניסיתי לבלוע רוק אבל גרוני היה יבש.
התרוממתי והורדתי את רגליי היחפות אל הרצפה הקרירה.
גיששתי אחר הדלת בשקט על מנת לא להעיר את טאהיונג וקאי הישנים. המסדרון היה מואר וירדתי במדרגות בריצה אל החצר.
ניסיתי לנשום אל ראותיי את אוויר הלילה הקריר,ללא הצלחה.
התיישבתי על אחד מכסאות הקש וניסיתי להילחם בכאב של החרדה שהתחילה להזדחל אל הלב.
הדמעות פרצו עכשיו בלי שליטה. היפחות החלושות עברו בהדרגה לבכי סוער.
כאב לי בלב.
שרטתי את זרועותיי בנסיון להעביר את הכאב מהלב אל היד. זה לא עבד. שרטתי חזק יותר, הרגשתי שאני מאבד שליטה על האצבעות שגירדו בחוזקה את הזרוע.
סימנים אדומים התחילו לצוץ ונקודות קטנות של דם.
דם.
הדחף הרגיש בוער מתמיד.
ידעתי שזה יעצור את ההתקף שרק התחזק מרגע לרגע.
׳לא! לא!!׳ ניערתי את ראשי בבהלה. הרבה זמן לא היו לי מחשבות כאלה. והן לא יכולות לצוץ שוב, לא עכשיו.
״בבקשה, לא עכשיו״ התחננתי בבכי ״אני לא יכול לעשות את זה״.
הכאב רק התעצם. התקפלתי במקומי. הנשימות שלי הפכו להיות כבדות יותר, ועם כל נשימה הכאב רק התחזק.
קמתי כשגופי רועד ונכנסתי חזרה אל תוך הבית.
חדר האמבטיה היה קרוב ורצתי אליו, סוגר את הדלת מאחוריי.
פתחתי את הארונות בחוסר שליטה. גופי רעד מהאנדרלין שבער בי.
פתחתי בבכי ארון אחר ארון עד שמצאתי.
סכין גילוח.
׳זה לא יהיה חד מספיק׳ מלמלתי.
הרגשתי נורא. הרמתי את עיניי אל המראה ונשכתי את שפתיי מהמראה שמולי.
הייתי חיוור מאוד. עיניי אדומות מבכי וגופי רועד.
רציתי לצרוח.
התנשפתי במהירות, מנסה להילחם בדחף החזק.
ניסיתי לחשוב על טאהיונג על כמה הוא יהיה מאוכזב כשהוא יגלה.
טאהיונג.
אני צריך אותו.
רצתי חזרה אל החדר שבקומה למעלה.
בלעתי את רוקי וניגשתי אל המיטה.
הוא ישן.
הרגשתי גל מטורף של אשמה אבל ידעתי שהוא היה רוצה שאעיר אותו.
״טאהיונג״ מלמלתי ״טאהיונג, תקום, בבקשה״.
הוא לא ענה. ברור שלא. אני פאקינג לוחש.
״טאהיונג״ מצאתי את עצמי מתחנן בבכי, ידיי רעדו והמחשבות השתלטו על המוח.
״טאהיונג״ בכיתי כבר בקול.
לא הצלחתי לעצור את הבכי.
גם לא את הדחף.
ירדתי במהירות אל הקומה למטה ונכנסתי ישר אל חדר האמבטיה.
העברתי את סכין הגילוח בחדות על זרועי.
היא כנראה הייתה משומשת מידיי, כי נוצרה רק שריטה קטנה.
ניסיתי שוב,
ושוב.
אבל החתכים לא היו עמוקים מספיק כדי לגרום לדם לרדת.
הגוף שלי רעד בלי סוף.
יצאתי במהירות מחדר האמבטיה אל המטבח.
ממש לפני הכניסה התנגשתי במישהו.
הרמתי את עיניי כדי לפגוש בעיניו המודאגות של בן הזוג שלי.
״זוז״ חבטתי בזרועו בבכי ״אני צריך ללכת למטבח״.
״היי, תעצור״ הוא תפס בזרועי בעדינות ״מה קרה?״
״פשוט, תזוז!״ קולי עלה בחדות, האנדרנלין שיחק עם המוח שלי.
המחשבה היחידה שהייתה לי הייתה ״לחתוך! לחתוך עד שהכאב בלב יעלם״.
טאהיונג זז מעט בבלבול ורצתי אל המטבח.
שמעתי את קול צעדיו אחריו.
פתחתי את מגירת הסכום בסערה ושלפתי סכין.
״גונגקוק!״ טאהיונג רץ אליי ״בבקשה תניח את זה!״
לא יכולתי.
הבטתי בו בבכי.
הדמעות זולגות בלי הפסקה.
״אני חייב״ לחשתי.
״בייבי, בבקשה״ קולו היה רך ״בבקשה, בסדר? תניח את הסכין על השיש״.
התייפחתי. הכאב בלב התחזק.
ידיי רעדו בלי סוף.
טאהיונג התקרב אליי עוד. הוא סגר את אצבעותיו על זרועי ובידו השניה הוציא בעדינות את הסכין מידי.
לא התנגדתי.
הוא הרחיק את הסכין ממני ואז הביט בי.
״לא עשיתי את זה״ ייבבתי ״אני לא עשיתי את זה״.
״בייבי, זה בסדר״ טאהיונג הצמיד אותי אליו ״אני איתך עכשיו, בסדר?״
התייפחתי אל חזהו, מרטיב את חולצתו בדמעות.
הוא ליטף את גבי ברוך, מעביר מידי פעם יד בשיערי.
הבכי פסק בהדרגה.
נשארתי צמוד אל טאהיונג, לא מעז להביט בעיניו.
פחדתי למצוא שם אכזבה.
הוא הרחיק אותי ממנו ומחה את שאריות הדמעות מפניי.
״אתה יכול בבקשה לספר לי מה קרה?״ קולו היה שקט.
בלעתי את רוקי ״לא חתכתי״.
״אוקיי, זה טוב״ הוא הניח יד מתחת לסנטרי ״אתה יכול להסתכל עליי ,בבקשה?״
הרמתי אליו את עיניי.
מבטו שידר לי בעיקר רכות, אבל יכולתי לראות ניצוצות של כאב.
״יצאת מהאמבטיה. מה עשית שם?״ הוא שאל.
״אמממ, ניסיתי לחתוך״.
״היה שם משהו שחתכת איתו?״
״לא.... רק סכין גילוח לא טוב״.
״השתמשת בו?״
השפלתי את ראשי.
״אני צריך שתענה לי״.
״זה רק שריטות״ מלמלתי.
״אני יכול לראות?״
הפשלתי את שרוולי ועיניי נפערו.
כנראה מבעד לדמעות זה לא היה נראה כמו המציאות.
זרועי הייתה מכוסה בעשרות שריטות אדומות, על חלקן היו גושי דם.
״אני לא.... זה הרגיש כמו רק שריטות , אני מבטיח״ אמרתי בבהלה.
פחדתי שטאהיונג יתאכזב ממני. פחדתי שהוא יכעס, או גרוע יותר, לא ישאיר אותי לבד לדקה.
״בוא נלך לאמבטיה, אני אביא ערכת עזרה ראשונה״.
