היא לא ישנה כל כך טוב בלילה, לא פלא. כל הזמן חשבה על הסיוט הנוראי. שיחזרה אותו שוב ושוב במוחה, הפחד כל כך גער בה.
נדמה היה לה שהיא משתגעת.
פניו של דֵּבִי לא הפסיקו להבהב בראשה.
ואז,
סדרת ייריות, צרחה, ופניו של דבי התפוגגו.
ושוב, הסיוט הופיע מולה בהבזקים, בית שרוף, חרב כולו, דמות שחורה מאיימת, פניו של דֵּבִי כל כך מבוהלות, ייריות, מישהו צרח ו –
היא משתגעת!
היא חייבת להפסיק לחשוב על כך.
דֵּבִי בסדר, ככה דור אמר לה. והיא מאמינה לו, הוא אף פעם לא שיקר לה.
המחשבות, הפחדים, החששות, לא הפסיקו לזרום במוחה עד ניצוץ הבוקר.
השמש זרחה לאט, החדר הישן הואר בהדרגה. מאי קמה מהמזרן לפני כולם, היא לקחה את המדים שקיבלה, לבשה אותם, (גאה בעצמה על הלבוש המרשים) והביטה בבואתה במראה.
שערה עוד היה פרוע מהלילה הארוך, היא סירקה אותו מעט, ואספה בגומייה שחורה. עיניה עוד היו עייפות, נפוחות מעט מהשינה. הצלקת עדיין שרפה מעט על פניה, היא היתה אדומה יותר מבדרך כלל, אבל זה ממש לא הפריע למאי.
היא שתפה את פניה בזרם המים הקרירים, ציחצחה שיניים, והביטה שוב במראה לפני שהתיישבה בעייפות על המזרן.
כולן עדיין ישנו. הגיוני. בכל זאת, השעה היתה רק 5:00 בבוקר, והן היו צריכות לקום רק בעוד חצי שעה.
בחלון כבר השמש הציצה, אך בחדר הצפוף עוד היה מעט חשוך. כולן שכבו בנוח והתכסו בשמיכה קיצית.
רותם שכבה על הגב, נראה היה שהיא ישנה ממש חזק, ממולה ישנה אמה, היא התהפכה מצד לצד, כאילו מנסה למצוא תנוחה נוחה, ואז פקחה את עיניה לשנייה, וסגרה אותן מהר, מנסה לחזור לישון.
"אמה?" לחשה מאי, אך נראה היה שהיא כבר נרדמה בחזרה.
מאי נשכבה שוב על המיטה בעייפות. היא הדליקה את הטלפון המנופץ מעט בחלקו העליון, ונכנסה לחשבון הפייסבוק שלה. מנסה לברוח מעט מהמחשבות המפחידות שהטרידו אותה.
הפוסט הראשון שהיה לפניה היה ארוך והיו מצורפות בו תמונות. יובל מלכי כתבה אותו, היא גרה בשכונה שסמוכה לביתם בשדרות.
ברוך דיין האמת!
בצער ויגון רב אני נאלצת להודיע על נפילתו של אחי היקר,
עומר מלכי,
שנפל כאשר הוא מציל במותו את חייהם של תושבי השכונה.
עומר, אתה גיבור ישראל!
"במותם ציוו לנו את החיים!"
היא צירפה כמה תמונות שלה עם עומר.
חיוכו היה כל כך יפה! עיניו החומות, זוהרות, מחייכות גם הם באושר.
חיוך כל כך אמיתי, כל כך יפה!
פשוט לא נתפס! ממש לא נתפס!
החיוך הזה שלו –
איננו.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
