לפני שבועיים הודיעו לי על התקבלותי לתוכנית מיוחדת למצטיינים, שתתקיים באחת והיחידה-ניו יורק.
אישה בחליפה לבנה קראה בשמותנו והורתה לנו להיכנס ל״מטוס״ מטעם האקדמיה.
אני ידעתי,זה לא היה מטוס. אבל שתקתי, עד שעזבנו את כדור הארץ, כך שכולם ידעו.
ואז הכל רעד והיטלטל. בחיי, הגוף שלי פגש בכל פינות המטוס. לא היו לנו חגורות- לא היה מה שיחזיק אותי. הגוף שלי זז בהתאם להיפוכי החללית.
לא הרגשתי דבר,
רק שקעתי אל תוך השְׁחוֹר ועיניי נעצמו.
.....
חוקרים בחנו אותם, דרך המצלמות.
הם שוכבים על רצפת הברזל הקרה,מעולפים.
אותם החוקרים, שצפונים בבונקר ולא ראו אור יום מדי זמן,קינאו בהם. הם כל כך רחוקים מכל זה.
״דיינס,״ קראה דליילה, אבל הוא לא מיהר לענות. הוא החטיף לה מבט נואש והפנה לה גבו.
״הם מתי-״ התכוון לענות, אך סידני קטעה אותו, ״הם לא.״. סידני קיוותה. לפעמים היא חשבה למה בכלל היא חלק מכל זה.
״עברו כבר שמונה שעות מהנחיתה.״ דלילה אמרה, בכעס. היא לא מבינה מדוע אינם מראים כל סימן חיים.
YOU ARE READING
Aura
Teen Fictionהם אמיצים, הם יוצאי דופן, כמעט רק הם ניצלו מהאסון הנורא ביותר שידעה האנושות. לאמיתו של דבר, רק מהשלב הראשון בו.
