וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

צער

היא הבחינה בדמותו כבר מקילומטרים. אותה הצללית המוכרת שגרמה לליבה לדהור, לכאורה כמו כל פעם, אבל האיחוד הזה הפעם היה שונה. בתחילה הוא פסע, מעיף מבטים לכל כיווני הרוח, ואז הוא הבחין בה. בדיוק באותו הרגע שהיא קפאה. לרגע הוא קפא גם הוא. ואז שניהם ניתקו ממקומותיהם וזינקו בריצה אחד אל עבר השני. גופו הוטח בשלה כשנפגשו בדיוק באמצע, אבל זה לא שינה לה, כלום לא שינה לה ברגע שבו כרך את זרועותיו הרועדות סביבה ונצמד אליה. היא הניחה את ראשה על חזהו, כששיערה עדיין פרוע, בגדיה קרועים והיא מדממת מאינספור מקומות. היא הניחה לעצמה להרגיש בטוחה, ולו לרגע, בזרועותיו שלמרות שהיו אף הן מלאות חתכים ושריטות, ולמרות הרעד שלא הצליח לשלוט בו, היוו עבורה המקלט המוגן ביותר שיכלה לבקש. היא הרימה את מבטה אליו. דמעות נצצו בעיניו וחרשו שבילים בעפר שעל פניו. עיניו הירוקות כים נראו כזכוכית שבורה, נראתה בהן אשמה וכעס וצער כזה, שהיא כבר לא ידעה מי מחבק את מי. לרגע הם עמדו כך, שותקים, אף שהשתיקה הזו לוותה בכל כך הרבה מילים, וחששות, ודאגות, וכל כך הרבה הקלה.  כי הם ביחד. והם ניצלו.ואז, כמו בתכנון מראש, שניהם הידקו את חיבוקם, ונזלו לרצפה מחובקים. האגם התכול התנוצץ מולם תחת אור הירח, וזה הרגיש כל כך לא הוגן, שהכל יפה כל כך, בזמן שהיא שבורה. הוא הושיט יד וליטף את שיערה באצבעות רועדות, והתנועה הזו כמו הבהירה שגם הוא שבור, וזה בסדר, כי שני שברים ביחד מרכיבים את השלם. 

בבקשה אם אהבתם תעשו כוכב, אני עובדת על זה קשה וזה לגמרי עושה לי את היום!