נקודת מבט גונגקוק:
התפשטתי ועליתי על המשקל.
׳ביפ׳ ׳ביפ׳ ׳ביפ׳.
הבטתי למטה בחשש.
54.3
בלעתי את רוקי. זה לא מספיק.
זה לא מספיק בכלל.
הרגשתי איך הדחף בוער בי.
אני פשוט בן אדם כל כך מיותר. אפילו לרדת במשקל מהר אני לא מסוגל.
הוצאתי בידיים רועדות את הסכין הקטן שהחבאתי במגירה.
העברתי אותו על זרועי בחדות.
אחד.
שתיים.
שלוש.
ניגבתי אותו מהדם והחבאתי אותו חזרה במגירה.
אוי שיט.
לא התכוונתי לחתוך כזה עמוק.
מיהרתי אל הברז והנחתי את זרועי המדממת תחת זרם המים.
זה שרף.
אבל זה מגיע לי.
הדם נעצר אחרי כמה דקות ונשמתי בהקלה.
סגרתי את הברז והעברתי אצבע על שלושת החתכים הטריים.
לצידם הופיעו עוד כמה, מהימים הקודמים.
ניקיתי את הדם היטב ולבשתי חזרה את בגדיי.
מכנס רחב וקפוצון של טאהיונג, אלה גדולים עליי לפחות בשתי מידות.
יצאתי מחדר האמבטיה וירדתי אל הקומה למטה.
השעה הייתה רק 6 בבוקר וכולם עדיין ישנו.
הכנתי לי כוס קפה והתיישבתי על הספה, מתכרבל בתוך עצמי.
דלת חדר האורחים נפתחה לפתע.
מינהו יצא מהחדר, מסתיר פיהוק בכף ידו.
״בוקר טוב״ הוא אמר.
״בוקר טוב״ החזרתי חיוך.
״למה אתה ער כל כך מוקדם?״ הוא תהה.
משכתי בכתפיי.
הוא נכנס אל חדר האמבטיה וסגר את הדלת אחריו.
נאנחתי וקמתי מהספה.
עליתי אל חדר השינה שלנו והתיישבתי על הכורסא שלצד המיטה.
הבטתי בטאהיונג הישן.
גל של אהבה הכה בי. אני כל כך אוהב אותו. כל כך.
הוא הבן אדם הכי מדהים שיכולתי לחלוק את חיי איתו.
רציתי חיבוק ממנו.
משהו שנמנעתי ממנו בימים האחרונים כי לא העזתי להתקרב אליו. ידעתי שברגע שהוא יניח את ידיו על גופי הוא ירגיש את אובדן המשקל הדרמטי.
נכנסתי אל המיטה בשקט. התיישבתי והנחתי את ידי על ראשו. מעביר אצבעות בשיערו הרך.
הוא פקח את עיניו כשהשעון המעורר צלצל
״בוקר טוב״ אמרתי ברוך.
״בוקר טוב״ הוא התרומם והביט בי בבלבול.
״מתי קמת?״
״לפני שעה בערך״ נשענתי קדימה לגנוב נשיקה משפתיו.
הוא הרים גבה ״לא הצלחת לישון?״
״לא ממש״ הודיתי.
מבט ששנאתי עלה על פניו.
״אני מודאג״ הוא אמר בשקט ״אני ממש ממש דואג לך״.
״אתה לא צריך״ התרוממתי מהמיטה.
״אתה מאוד מרוחק, אתה לא ישן טוב ואתה ירדת במשקל״ הוא התיישב ושלח אליי מבט רציני.
״לא ירדתי במשקל״ אמרתי ״ואני לא מרוחק״.
״כל פעם שאני רק מתקרב אליך אתה בורח לקצה השני של הבית.״
יכולתי לראות שהוא פגוע וזה צבט לי בלב.
״לא התכוונתי לזה״ מיהרתי לומר.
הוא פלט אנחה ״אני לא יכול לעזור אם אתה לא משתף אותי״.
״אני לא צריך שום עזרה״ שנאתי את זה שהוא מכיר אותי טוב כל כך. מאיפה הוא שם לב לדברים?
אני משתדל בכל הכוח להסתיר.
הוא הביט בי, מבטו רציני מאי פעם.
״אתה כן. אתה מוכן בבקשה להסביר לי מה בדיוק קורה?״
לא עניתי.
יצאתי מהחדר במהירות.
התיישבתי על הספה ופתחתי את הטלפון, מתעלם בבירור מטאהיונג שנעמד מולי.
״תדבר איתי״ הוא אמר ״מה לא בסדר?״
״הכל בסדר״ מלמלתי, אצבעותיי מרחפות מעל אפליקציה רנדומלית.
״גונגקוק א-״
״לא״ קמתי ונעמדתי מולו, מישיר את עיניי אל שלו.
״אני בסדר גמור ואתה סתם מדמיין שטויות. אין לך דברים חשובים לדאוג להם?״
״אתה הדבר הכי חשוב שלי״ הוא אמר.
ידעתי שאני מסמיק, כי המשפט הזה גרם לבטן שלי להתהפך.
״אני בסדר, באמת״ תפסתי בכתפיו ״באמת״.
הוא הביט בי בצורה שהבהירה לי שהוא לא מאמין לי, בכלל.
הוא יודע שמשהו לא בסדר והוא לא יעזוב עד שאדבר איתו.
הוא שילב את ידיו על חזהו.
״בבקשה אל תשקר לי. אני מכיר אותך מספיק זמן כדי לזהות את דפוסי ההתנהגות האלה״.
השפלתי את עיניי.
אני ממש לא יכול לספר לו.
הוא כל כך יכעס עליי.
הוא יהיה מאוכזב ממני שהתדרדרתי ככה שוב.
״אני״ אמרתי בהיסוס ״אני אמממ.....״.
הוא הביט בי במבט שואל.
״אני בסדר״ אמרתי לבסוף.
הוא פתח את פיו לומר משהו אבל קאי שנכנס אל הסלון קטע אותו.
קאי פסע לעברנו והושיט את ידיו אל טאהיונג שהרים אותו ונשק ללחיו.
״בוקר טוב, לולי״ ליטפתי את שיערו ״ישנת טוב?״
הוא הנהן וטמן את פניו בכתפו של טאהיונג.
״בוא נלך להכין שוקו״ אמרתי והושטתי לקאי את ידי. הוא הושיט לי את ידיו ולקחתי אותו מזרועותיו של טאהיונג.
