a vampires revenge

פרק 13

"אתן חושבות שזה בליי?" השאלה נשארה באויר. לא התכוונתי לענות, ולא נראה שלקמיל או לליאנה יש את התשובה.

עברו חמש שעות מאז שדיימון מצא אותנו בעולם האנושי וחזרנו לגיהינום, לופז ליאנה וקמיל ישבו על המיטה שלי. אני, כמו תמיד ישבתי על השטיח האדום, מביטה החוצה. ריילי...

"זוכרות מה ג'ון אמר?.." ליאנה הייתה זו ששברה את השקט המצמר. "אש צד מפלצות. איך יכול להיות שאף אחד לא שם לב למפלצת שהלכה לעולם האנושי ולא חזרה?זה בחיים לא קרה. ואם כן, רייבן הייתה יודעת מזה. נכון.. רייבן?" שלושה מבטים ננעצו בי, אך אני לא הבחנתי בהם. הייתי שקועה במחשבות.

קמיל בלעה את רוקה, "אז את אומר שהוא שיקר?ואולי זה כן בלי..." היא עצמה את עיניה במהרה כי פחדה שלופז תריב איתה, כמו שהיא רבה עם ריילי. כשלופז רק עיקמה את עפה קמיל נרגעה והסבירה את דבריה. "תחשבו על זה, בליי היה יכול לטשטש את עקבותיו של אש. למה שלא יעשה את זה? הוא שומר ראשי. ישלו את כל הזכויות. מעלימים תיק או שניים כל פעם ואף אחד לא שם לב."

"ולמה שיעשה את זה?" ליאנה לא נראתה משוכנעת אפילו שלופז דווקא כן חשבה על עצעתה של קמיל.

ג'ון... חלאה. עיניי החשיכו בלי ששמתי לב לזה בעקבות מחשבותיי המתרוצצות. הדלת נפתחה באיטיות, הפניתי את מבטי לערפד שנכנס עתה לחדרי. "סטפן." לחשתי ונעמדתי, נועצת בו את מבטי.

"הלורד דרקולה קורה לך. ואתן," מבטו נדד ממני אל שלושת חברותיי, "לכו הביתה. הוריכם דואגים." הנהנתי וחיכיתי שיצא, אחר כך אמרתי ללופז, לקמיל ולליאנה ללכת הביתה והבטחתי שאני אראה אותן ביום למחרת. כשהן יצאו מחדרי הלכתי אחריהן ויצאתי גם אני. סטפן חיכה לי בחוץ ועשיתי את דרכי איתו לחדר של אבי.

קפאתי כשראיתי את המבט על פניו של דרקולה, עיניו היו כועסות ופיו מעוקל בכאב. כמעט ברחתי בחזרה מחוץ לחדר אבל סטפן סגר אותה מאחוריי, משאיר אותי בפנים עם אבי. "למה?" היתה זו השאלה הראשונה שיצא מפיו, אך במקום לשמוע את השאלה כצעקה, כמו שהתכוננתי לשמוע, הוא לחש אותה. מה שהפחיד אותי עוד יותר. הוא כעס כלכך שפחד לעשות צעד שגוי ואולי להכאיב לי.

הרכנתי את ראשי, לא יודעת מה לומר, לא מעיזה לפתוח את פי. השקט שרר בחדר במשך דקות אחדות. הבנתי שהוא לא יאמר מילה עד שלא הסביר את עצמי. "אני רק..."

"לא צייטת לי, זה מה שעשית." הכריז בכעס. "את חושבת שזה משחק? אני אמרתי לך לא לצאת ביום האדום וזה בדיוק מה שעשית. את חושבת שאני עושה את זה לרעתך?" הפעם הוא כן צעק וגופי רעד מרוב בושה ופחד. אכזבתי את אבי, ידעתי את זה. "מה אני אומר עכשיו להורים של ריילי? למה אני זה שאמור להתמודד עם השטויות שאת עושה? בגללך חברה שלך נחטפה."

עיניי נמלאו דמעות ורודות אך לא נתתי להן לזלוג, הוא צדק. עד כמה שזה היה קשה לשמוע ועד כמה שסירבתי להאמין לזה, הוא צדק. ריילי נחטפה, וזה הכל באשמתי. ריילי תמיד הייתה הילדה השובבה שהסתובבה בברים כשהייתה קטנה, עד שגריי תפס אותה. הוא לימד אותה איך להשתמש בכוחה ונהיה חברה הטוב, נראה לי שהם אפילו יצאו כמה פעמים. היא התחזקה והדהימה אפילו אותי בכוחותיה. עכשיו היא אננה, והכל באשמתי. לא אוכל להסתכל לתוך עיניו של גריי ברגע שאראה אותו.