דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 20 - כתיבה

מאי לחצה על הקישור שצורף בסוף הפוסט.

היא הרגישה איך הלב שלה כואב. היא הכירה את עומר, הוא גר בשכונה ממול. היה אדם כל כך מדהים!

חיוך כזה, תמידי, שהיה מעניק לכל איש שעבר ברחוב.

דף האינטרנט נפתח, מאי סקרה את האתר בשקיקה. היו שם כמה תמונות שלו, כל כך חיות, איך יכול להיות שאותו אדם שמחייך אליך מהתמונה, כבר איננו?

היא קראה את הכתוב, היה שם את סיפור נפילתו של עומר.

8.10 - קבוצה גדולה מהשכונה התכנסו במקלט, בשל ייריות ופצצות שעפו באוויר. נשמעו צעקות מבחוץ, ומישהו זרק לתוך המקלט רימון. עומר לא חשב פעמיים, וזרק את הרימון בחזרה לבחוץ, לפני שהתפוצץ, למרות שסיכן בכך את חייו שלו. לאחר כמעט 10 רימונים שהצליח להחזיר, התפוצץ בידיו הרימון האחרון. עומר נפל במקום, ובכך הציל את שאר תושבי השכונה.

למה?

למה זה קורה?

למה היא צריכה לאבד כל כך הרבה אנשים?

דמעות הציפו את עיניה.

למה האנשים הכי טובים עוזבים אותם?

למה אנחנו מאבדים את כל האנשים הכי מדהימים שסובבים אותנו?

אוף.

אוףףף.

החיוך הזה שלו, נצרב בראשה. החיוך השלם הזה. אדם כל כך יפה, כל כך מאושר!

אוף. למה?

היא סגרה את הטלפון ושמטה את ראשה על הכרית. לא יודעת להכיל את הבשורה שהתבשרה בה זה עתה.

פשוט כל כך כאב לה.

למה צריך לשלם על טעויות שלא שלהם?

למה צריך למות כדי להיות גיבור?

היא פתחה שוב את הטלפון, עיניה דומעות בצער, ונכנסה לקבוצת הווטסאפ שלה עצמה.

לשחרר.

היא עצמה את עיניה לרגע, לפני שהתחילה לכתוב;

סגורים בתוך מקלט,

שכונה אחת שלימה,

בחוץ היריות מתחזקות,

בפנים שקט, דממה.

פתאום עשן מגיח,

מישהו מבחוץ זרק פצצה,

בחור אחד נעמד, 

וזורק את הרימון בחזרה,

"תיזהר על עצמך,"

יבבה אישה זקנה,

אבל הוא יודע

הוא חייב,

כדי להציל את כולם.

"אם יקרה לי משהו," הוא צועק,

"תמשיכו להדוף את הפצצה."

ובחוץ ממשיכים לזרוק בערה,

הבחור תופס במהירות את הרימון,

ומספיק לזרוק בחזרה.

וכך הוא הודף רימון, ועוד אחד ועוד...

לפתע פיצוץ, עשן כבד,

ומישהו צורח "עומר!"

אך הבחור לא עונה,

ובחדר נמצאה בהלה.

וכשהערפל חלף,

וכשנשבה שוב הרוח,

ניגשה ילדה קטנה,

אל הבחור השרוע,

עדיין אוחז בידיו

 את הרימון האחרון

שהתפוצץ עליו,

והיא מתקרבת אליו, ולוחשת "תודה!"

מקווה שהוא שומע,

אך הבחור ללא נשימה,

ללא רוח חיה.

דמעות נקבות בעיניה של הילדה,

והיא לוחשת שוב,

עדיין מקווה שהוא ישמע;

"תודה!

תודה לך גיבור,

הצלת את כולנו!"

והיא רצה אל אימה,

מחבקת אותה בחוזקה.

דמעות זלגו מעיניה,

עומר לא ענה.

מאי עצרה לרגע, מצטמררת ממה שכתבה היא עצמה. ואז נשמה עמוק והמשיכה;

יושבים בתוך מקלט,

שכונה אחת שבורה,

בפנים שטף של דמעות,

בחוץ שקט, דממה.

וכשהערפל קצת חלף, 

וכשנשבה שוב הרוח,

ניגשה ילדה קטנה אל הבחור השרוע,

והיא לוחשת "תודה"

מקווה שהוא שומע,

אך הוא ללא נשימה,

דמעות ניקבו בעיניה של הילדה,

עומר לא ענה.