מאי קראה את מה שכתבה. דמעות הציפו את עיניה התכולות, גופה התמלא צמרמורות.
היא בלעה את רוקה לפני שהוסיפה עוד כמה משפטים:
עומר!
גיבור ישראל!
הצלת את כולם,
ורק על עצמיך לא שמרת.
תודה שזכינו בגיבורים כמוך!
היא סגרה ברעד את הווטסאפ, לא יודעת להסביר מה היא מרגישה.
פשוט... כל כך כאב לה.
יובל התהפכה מצד לצד על המזרון, מלמלה משהו מתוך שינה, ואז פקחה לאט את עיניה, פניה עייפות ושפתיה עטויות בחבלי שינה.
"בוקר," מלמלה מאי והסתכלה לצידה של יובל.
"למה את כבר ערה?" שאלה יובל בהפתעה והרימה מעט את ראשה מהכרית.
"סתם..." השיבה מאי, "לא ממש הצלחתי לישון."
"אויש, קרה משהו?"
"לא," מלמלה מאי, "לא משנה."
רותם גם כן פקחה את עיניה בעייפות, היא הרימה את ראשה מהמזרן, דחפה מעליה את השמיכה, ומלמלה: "מה השעה?"
"עוד מעט חמש וחצי," ענתה לה יובל, "יאללה, מומלץ לקום."
--------------------
האימון היה מסיבי. הן תירגלו דמי של פציעה בשעת המלחמה, וטיפלו בפצועים במהירות, העלו אותם לאמבולנס ושמו חוסם עורקים במידת הצורך.
אחרי התרגיל המעייף על הבוקר, הן שמעו שיחה ארוכה על הכוח הנשי ברפואה, על כך שנשים עדינות ורגישות יותר וזה ייתרון עצום בטיפול בפצועים שחוו טראומות.
הן התיישבו לאכול את ארוחת הבוקר, עייפת ותשושות כל כך. על שולחן עץ שניצב בחלקת דשא קטנה (ביציאה מהבסיס) היו לחמי, וקופסאות שימורים של תירס זיתים וטונה.
מאי הכינה לעצמה כריך עם טונה והתיישבה לאכול.
"יש עוד טונה?" שאלה יובל, שנראתה עייפה יותר מאי פעם. בשונה מבדרך כלל, לא היה על פניה אותו חיוך שובבי.
מאי הנהנה והצביעה על קופסת השימורים הפתוחה בקצה השולחן.
"תודה."
הטלפון המנופץ של מאי צלצל, היא לקחה אותו במהירות והביטה במספר הטלפון שהתקשר אלי. הוא היה שמור כ- "אבושלי"
היא לא חיכתה שנייה וענתה מיד. מתרגשת יותר מאי פעם.
"אבא?"
"מאיוש," היה זה קולה של אימה, "איך את? מה איתך?"
"אני בסדר," ענתה מיד, "מה איתכם? אתם בסדר כולכם?"
"כן," גמגמה אימה בדאגה.
מאי התרחקה מעט משולחן האוכל, כדי לשוות לעצמה פרטיות.
"איפה אתם?" היא שאלה כשהתיישבה על סלע גדול שניצב בקצהו של הבסיס.
"בבית מלון יהודה, בירושלים."
"ממש שווה פה," אמרה נני בשמחה, ונשמע היה שהיא מצחקקת לה מעבר לקו.
"וואו! איזה כיף לדעת שאתם בסדר! איפה דבי? הוא לידכם? אפשר לדבר איתו רגע?"
"לגבי דבי..." מלמל אביה בלחץ.
"קרה משהו לדבי?" היא קראה בבהלה וקמה בפתאומיות מהסלע עליו ישבה.
"מאיוש," יבבה אימה, "מאיוש הכל בסדר! אל דאגה!"
"קרה משהו לדבי?" היא קראה שוב, אך הפעם הרימה יותר את קולה, ומתעלמת ממה שאימה אמרה לה.
במוחה היא שחזרה את הסיוט.
תמונות חוזרות.
פניו המבוהלות של דבי , צרחה, הוא צרח. סדרת ייריות, בית שרוף, חרב לחלוטין, דבי, כל כך מבוהל, ומתחנן לעזרה, ואז הופיע דמות שחורה מאיימת, ושוב, צרחה מעוררת רחמים.
היא פקחה את עיניה, מתנשפת ומבוהלת, נאחזת בסלע הגדול, שהיה היחיד שמנע ממנה לנפול.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
