שתיים על הכוונת

פרק 37- הצרות לא נגמרות- בית הספר הותקף?!

"למה קייסי לא חוזר?" שאל ביש את עצמו. עבר כבר שיעור שלם מאז שיצא (מסתבר שכשזה נוגע לחברים שלו הוא לא מסוגל להתרכז בשיעור, הוא דפק את ראשו פעם אחת על השולחן ונשאר עליו.)
"ביש האם תוכל לענות על השאלה שעל הלוח?" שאל לפתע פרופסור –
ביש קפץ ממקומו. "כן המורה!" הוא התייצב כמו חייל.
"התקרב בבקשה אל הלוח"
ביש היה לחוץ. הוא אפילו לא ידע מה נושא השיעור. הוא התקרב אל הלוח והחל לראות מספרים "זה כנראה מתמטיקה" ביש נאנח ברוגע. זה היה המקצוע האהוב עליו. "כשחושבים על זה הגיוני שהמורה מבקש ממני לפתור משהו במתמטיקה אחרי המבחן הטוב שהיה לי" הלחץ של ביש נעלם לחלוטין- להפך הוא הרגיש מעט גאווה.
ביש פתר את התרגיל מעולה כרגיל וחזר חזרה למקומו.
"איזה חנון" כל הכיתה התלחששה כרגיל, במיוחד הבנות.
הפעם הוא החליט סוףסוף לענות להם- "מה זה חנון בכלל? מה זו המילה הזאת? מה זה אומר? חכם? כי אתם אומרים את זה לכל אדם שני שמתעניין במשהו חוץ מלהשפיל אנשים.." ביש קיווה לתגובה, אבל היא לא קיימת- הוא השתיק אותם לגמרי. טוב.. כמעט את כולם; "מה אתה חושב לעצמך גולד? ללוזרים כמוך אין בכלל את יכולת ההגבה על הנאמר בכיתה" אמר ג'ים וגרם לגאווה שהייתה לביש קודם לכן להיות אפסית וג'ים היה מרוצה מעצמו.
ביש רצה להגיד לג'ים עד כמה מטופש הוא נשמע אבל לא עשה זאת. לריסה עשתה זאת במקומו: "ביש חושב שאתה נשמע טיפשי" אמרה לריסה כשהצביע על ביש. ביש שלח אליה פרצוף חמוץ וג'ים נראה כועס, היה לו מבט של: "אני הולך לרצוח אותך גולד".
"תהיו בשקט כולם!" "אנחנו באמצע שיעור. לא הפסקה" הזכיר המורה בכעס. וכולם חזרו למקומם באופן מפתיע כמו במסדר חיילים.
"מצטער המורה" ביש וג'ים השפילו מבט יחד, אבל הם שלחו מבטים מרוגזים אחד לשני בעצבנות על כך שאמרו ועשו בדיוק את אותו הדבר.
"קייסי היה יודע להרגיע אותי" חשב ביש לעצמו כשחזר למקומו. "מתי הוא חוזר?" שאל את עצמו.

קייסי נחרד. הוא רצה לעוף משם במהירות האור. "בבקשה לא!" התחנן קייסי ודמעות החלו לבצבץ מתוך עיניו.
"לא לימדו אותך שערפדים לא זקוקים לרחמים?" שאל המנהל כשהחזיק את במזרק הראשון. הוא צחק והסיוט הזה לא היה שונה מהמפגש של קייסי עם דוקטור–.
קייסי החל לצרוח. זו הייתה כנראה הצרחה הכי חזקה ונוראית שאלף שמע בחייו. "תפסיק לצעוק!" התעצבן המנהל. אבל קייסי רק החל לצרוח חזק יותר. המנהל הצליח להחדיר את החומר הראשון שנייה לפני שכל כלי הזכוכית נשברו לרסיסים.
הצרחות שלו אפילו שברו את כבלי הברזל שכבלו את קייסי לכיסאו: קייסי הצליח להימלט והחליט לחזור לכיתה.
קייסי חזר לכיתה מפוחד והתיישב במהירות ליד ביש. הוא היה כל כך לחוץ שלא העלה בדעתו כמה מטופש זה לחזור לכיתה.
"קייס" ביש קרא לו בשם חיבה "הכל בסדר? " הוא שאל בתמיהה.
קייסי ניסה להרגע. "הכל בסדר" הוא שיקר בשאיפות ונשיפות עמוקות מאוד. הלב שלו, שפעם בצורה מהירה בטירוף שאפילו ביש יכלת לשמוע אותו, נשמע כאילו הוא הולך להתפוצץ.. הוא גם מלמל מלא דברים משהו כמו מל.. לא. מנהל? משהו כזה..
ביש לא היה חייב להיחשב כגאון (או כחנון בשפת הטיפשים) כדי להבין שלגמרי עובר על קייסי משהו.
לפתע- ביש בעט בקייסי. "אחח!" קייסי צעק בכאב. כל הכיתה שמעה- כולל המורה.
קייסי בלע רוק ולחש "אחי, לא מספיק קיבלתי מכות?" קייסי הרים גבה. ולפתע גם התחיל לבכות ולמלמל משהו כמו 'אין יצורים טובים בעולם'.
כל העיניים היו נעוצות בשניים. ביש ניצל את הרגע: "המורה, קייסי לא מרגיש טוב. אני חושב שהוא קיבל חבלה ברגל. אני יכול לקחת אותו לאחות?" ביש ידע שהמורה שלהם הוא היחיד מכל הצוות החינוכי שלא יודע למה באמת קייסי הצטרף לבית הספר. במחשבותיו קייסי הצטרף לבית הספר כדי שהערפדים לא יתקפו את בית הספר בגלל מעשיו.
המורה הסכים. הוא הניח שהוא צריך להתנהג לקייסי כמו לכל תלמיד רגיל. למרות שעובדה זאת הכניסה אותו.
"מצטער על זה" גיחך ביש. "בשביל שנוכל לצאת" הוא קיצר.
"תואיל להרחיב?!" קייסי לא הבין כלום, למה צריך לצאת?
ביש לא הבין מה לא היה מובן. "קודם כל אנחנו באמת הולכים לאחות שתטפל בכל הפצעים שלך. המורה לא היה שם לב לחבלות שיש לך בכל הגוף מהמרחק בו אנחנו יושבים. אבל המרחק בין שנינו מספיק קצר כדי שאבין שמישהו פגע בך. וזה לא יעבור בשתיקה. נכון? זה הדבר השני שאנחנו הולכים לעשות"
"אבל.. האחות גם יודעת מה הסיבה שאני נמצא בבית הספר. זה לא נשמע ראוי שהיא תטפל בפצעים שהמעסיק שלה גרם" אמר קייסי.
ביש גיחך ואז הפך זאת לצחוק גדול. "נראה לך? האחות מיה היא לא כזאת! היא תטפל בך בשנייה!" הבטיח ביש בחיוך רחב. קייסי התעודד.
הם הגיעו לחדר של האחות.
ביש פתח את הדלת "היי האחות מי.." הוא אמר ועמד להיכנס. לפתע כל הבניין רעד.
"הדלת תמיד רועדת בכניסה לכאן?" שאל קייסי וביש ניסה לחפש את מקור הבעיה.
"היי ביש. הכל בסדר?" קייסי החל לחשוש וביש נראה עסוק בחיפושים.
"קייסי תישאר כאן. אני כבר אבוא" אמר לו ביש תפח על כתפיו והסתלק במהירות.
קייסי רצה לומר לו שהוא רוצה לבוא יחד איתו, הוא ניסה לתפוס את ביש ולהגיד לו לחכות אבל הפצעים שלו הכאיבו לו וביש המשיך לרוץ.
"מצטער קייסי. שום סיכוי שאתה בא. לא הפעם" נאנח ביש תוך כדי שרץ.
לפתע ביש שמע התלחשויות. ביש התחבא מיד. "תקשיב, אתה תלך מהכיוון הזה ואני אלך מהכיוון השני" אמר קול אחד.
ביש כבר הכיר את כל צוות בית הספר. זה לא היה אחד מהקולות האלה - אפילו לא קול השרת.
קול הצעדים החל להתחזק. ביש הרגיש הרגשה מוזרה. הוא הרגיש משהו לא בסדר סביבו. כאילו האנרגיה לא… נקייה? הוא לא ממש ידע איך לתאר את ההרגשה הזו.
"תצא החוצה ילד" פקד עליו הקול בקשיחות.
"איך הוא יודע שאני כאן?" חשב ביש לעצמו. הוא התחיל לדאוג. קצב הצעדים החזק החל להסתנכרן עם דפיקות הלב החזקות שלו.
"לעזאזל" קרא ביש ויצא החוצה.
"הו. יצאת" אמר האיש. הוא היה לבוש במדי בית הספר. מכנסי ג'ינס שחורות וחולצה כחולה מכופתרת מעוטרת עיטורי זהב וגלימה לבנה מעוטרת עיטורי זהב. המורה הזהיר את התלמידים שעיטורי הזהב הם לא סתם קישוטים אבל בנתיים הם נראים בדיוק כך. אף אחד לא הבין מה המורה ניסה להגיד.
"מי אתה? מה אתה עושה כאן?"
"אופס. הילד עלה עליי" קולו היה נשמע מלגלג.
ביש הזדעזע. הוא לקח צעד אחורה מפחד וממש קפא במקום. "אתה.. אתה ערפד!"
"טוב, הרשה להציג את עצמי" החליט הערפד. "אני מאריל. אני וחבר שלי באנו להשתלט על בית הספר" הוא אמר בקול רגוע והזכיר לביש עם מי דיבר רגע קודם.
פניו של ביש הפכו אדומות. הוא ממש כעס. הקלות שבה הוא אומר את זה הרתיחה אותו.
"למה דווקא את בית הספר?" ביש נשאר קפוא.
"הו, זה לא רק בית הספר!" מאריל הוציא סיגריה והדליק אותה. "קדימה. הבט" מאריל הפנה את מבטו לעבר החלון.
ביש הביט והבין שהממלכה כולה מוקפת. "לעזאזל איתכם!" צעק ביש. "סקוטא! צא לסרוק את הבניין. תרגיע את כולם בשבילי ותגיד ללונה שלא תדאג לי" אם חלק מכם שואלים: איך חיה יכולה לדבר? תבינו, סקוטא היה מדהים בדיבור. הוא יכל לחכות כל קול כמו תוכי. בעצם זה היה טוב מדי עד שזה נשמע מטריד.
מאריל הופתע. "יכולת שימושית" הוא הביט.
"תסתום! אין לך זכות דיבור מעכשיו!" החליט ביש.
"ואיך תשתיק אותי ילד?" פלט מאריל ענן עשן באנחה.
ביש החליט להשאר רגוע. "הייתי עצבני. בוא נתחיל מחדש. אני ביש גולד. בן למשפחת המלוכה האלפית. ואתה וכל החברים שלך הולכים למות. הבנת?"
מאריל החל לצחוק. חזק כל כך שכמעט נחנק מהעשן שהסיגריה השאירה. בואו נגיד שזה גרם לו להיראות מגוחך. "אתה צריך יחד עם כל הזן שלך צריכים פשוט להבין- ערפדים חזקים מאלפים. ואתם לעולם לא תהיו חזקים מספיק בשביל להביס אותנו."
"דוד שלי ואחותו כמעט הביסו את עש יחד" נזכר ביש בסיפור שגון סיפר לו.
מאריל צמצם עיניים "זה קרה רק במקרה" אמר ברצינות. "בחיי, אתם ממש עפים על עצמכם" הוא גירד בראשו.
סקוטא בדיוק חזר. ונראה שהעובדה הזו העלתה רעיון במוחו של מאריל.
"אני יודע! בוא נקבע את זה עכשיו. מי חזק יותר. הערפדים או האלפים" "עכשיו כשהגור שלך חזר אפשר להילחם הוגן. נכון?" חייך מאריל.
"אוקע" קבע ביש ברוגע. למרות שמבפנים המילים היחידות שהיו בראשו הן: "אכלתי אותה. אני רק ילד. מה אני עושה?!" פעימות ליבו התחזקו כל פעם שהמשיך לחשוב על זה. אבל החליט להישאר רגוע. הוא התעלה בקלות מעל פרופסור קאיר שנחשב ממש חזק. הוא באמת מאמין שערפדים חזקים מאלפים?
"אז בוא נלחם" אמר מאריל כשזרק את הסיגריה על הרצפה והוציא מכיסי הגלימה ורד אדום.
"כן. מעולה. אני בכל מקרה לא הולך לתת לך לעבור"
ביש החל לתקוף את הערפד באגרופים חשופים. ביש התחזק מאוד פיזית בזמן האחרון. במיוחד בזמן שיעורי ספורט באקדמיה. אך לרוע המזל הערפד חמק מכל המתקפות בזמן שעדיין החזיק בוורד שלו.
ביש הבין שהאגרופים לא תורמים והוא התחמק לאחור.
"לא קלטת? מזמן היינו יכולים להחריב את הממלכה המסכנה שלכם." אמר מאריל וקטף עלה מהורד האדום.
פתאום ביש החל להרגיש חולשה. לא רק בגלל מילותיו של מאריל שביש החל לחשוב באופן רציני על השאלה הגדולה: האם הוא באמת יוכל להגשים חלומו וליצור עתיד טוב יותר?
"מה זה הפרח הזה?" שאל ביש בזמן שנאנק.
"אה זה?" ציין מאריל. "כל עלה של הורד הזה הוא חלק מהאנרגיה הכוללת שלך וממאגר החיים שלך." "בכל מקרה.. כאשר כל העלים יטלשו- אתה תמות" אמר מאריל באדישות.
"זו הסיבה שהרגשתי חלש" פיענח ביש במוחו.
ביש רצה לומר "אתם כל כך מעצבנים! מתייחסים למוות כל כך בקלות!" אבל הרגיש שזה בדיוק מה שמאריל ניסה לעשות- לגרום לביש לבזבז כמה שיותר אנרגיה. אז הוא החליט לשתוק ולהשקיע את כל האנרגיה שלו בלחימה.
ביש שלח את סקוטא ללחימה בזמן שניסה לאגור כוחות. איכשהו הוא ידע שזה לא יעזור לו. הוא ידע ששנים של אנרגיה נלקחו ממנו לתמיד.
"מזל שסקוטא לא נפגע.." חשב ביש. "אם סקוטא היה בפנים.." ביש לא רצה לסיים את המשפט אפילו. סקוטא היה עשוי מהאנרגיה של ביש. הוא היה יכול להיעלם להרבה מאוד זמן..
סקוטא ניסה לתקוף. הוא היה כמו טיל שרודף אחריך. הוא תמיד היה מגיע בסוף למטרה. הוא הצליח לשרוט קשות את מאריל בכף ידו. אך מאריל רק העלה חיוך. "אני מתחיל להתרגש פה!" הוא חייך חיוך רחב וליקק את מעט הדם שיצא.
ביש החליט להצטרף לסקוטא ולרכוב עליו ולהראות למאריל כמה 'סקוטאדי' הם יכולים להיות ביחד.
"אנחנו נכסח לך ת'צורה" אמר ביש בחוסר ידיעה בעצמו.
"אתה מתגרה יותר מדי.." הזהיר אותו מאריל. "זה יבוא לרעתך בסוף.."
"אתה לא מספיק טוב. כמובן שאלפים חזקים מערפדים אם מישהו כמוך הולך להיות מובס ע"י תלמיד אביר" ביש משך בכתפיו.
מאריל נראה מעוצבן. הוא שלף את ציפורניו ואיים לחסל את הפרח כמו בן ערובה. "תזוז והפרח מחוסל- יחד איתך"
זה הצליח להשתיק את ביש. ביש היה ילד חכם ביותר ובכל זאת. משהו מנע ממנו מלהגיע למסקנות הנכונות. הוא הרגיש מעורפל. הוא הרגיש.. לא עצמו?
לפתע. ביש שמע קול ריצה. של יותר מזוג אחד של רגליים. כאילו עשרות סוסים דוהרים לכיוונו. הוא נבהל.