נקודת מבט מאיה:
אנחנו כאן כבר יומיים ואת האמת אני ממש נהנתי,אנחנו מדברים מלא, חברי הלהקה ממש נחמדים.
מפתיע אותי שאני נהנית פה בגלל שזה אמור להיות משימה מהעבודה בדרך כלל הן מפרחות ומעייפות ,אבל פה יש לי בן זוג וחברים חדשים, בחיים לא הרגשתי כל כך טוב אומנם הפציעה עדיין כואבת לפעמים אבל המצב ממש השתפר.
אני ממש צריכה להתקשר לבוס לברר מה קורה ,לא בא לי זה אומר לצאת מפה אבל כבר כמעט לא נשאר לנו מספיק אוכל, המצב שלנו די רע...
אין לנו מספיק מים או בגדים וכל זמן שלנו פה הוא סיכון ביטחוני בשבילם.
עד שהחיים שלי מדהים זה כנראה לא ימשיך זמן רב,אחרי שנמצא מכן בטח הוסוקי לא ירצה להיות איתי או המערכת יחסים שלנו לא תחזיק מרחוק,זה סתם יהיה קשה בשביל שנינו.
אני לא רוצה לוותר על זה,עלו לי דמעות לעניים.
את צריכה להתאפס מאיה אין כאן מקום לבכי, הכי חשוב זה הביטוחות שלו ושל החברה.
זה היה כמה ימים מדהים אבל לכל דבר יש סוף.
קמתי מהמיטה לטלפון בסלון כדי לא להעיר את הובי.
חייגתי,"הלו" נשמע מהצד השני,"הי, עומר אנחנו כבר ממש לחוצים במזון ובשתייה" אמרתי.
עומר נאנח מהצד השני של הטלפון,"אני יודע" אמר ונאנח שוב ,"אנחנו אמורים להוציא אתכם משם היום בלילה" אמר הטון רציני.
נחנקתי אנחה,לא בא לי "בסדר, ניהיה מוכנים" אמרתי וניתקנו את השיחה.
לפתע הרגשתי זוג ידיים מחבקות אותי "למי התקשרת ככל כך מוקדם בבוקר?" שמעתי את הקול של הובי אומר.
הסתובבתי בידיים שלו ואמרתי "לעומר ,הוא אמר שאנחנו צריכים להיות מוכנים בערב בגלל שהם באים להוציא אותנו".
הוא בחן אותי, יש לי משהו על הפנים ?, למה הוא מסתכל עליי ככה ,אני אתחיל לבכות שיפסיק להסתכל עלי .
הוא המשיך לבחון אותי "בכית?" אמר,"לא לא מה פתאום למה אתה חושב ככה?" שאלתי, "בגלל שאת נראית עצובה,מה קרה יפה ?" שאל .
נאנחתי,אני לא בטוחה כמה אני רוצה להגיד לו.
הסתכלתי עליו, "אני פשוט הייתי כל כך שמחה ביומיים האחרונים שממש לא בא לי שזה יגמר" אמרתי על סף דמעות .
הוא הביט בי וחיזק את החיבוק "שום דבר מזה לא יגמר!" אמר בביטחון, "אתה לא יודע, אף אחד לא אמר לנו מה יקרה שאתה תצטרך לטוס חזרה למדינה שלך או לסיבוב הופעות,אף אחד לא אמר שיקבלנו אותנו או יתנו לנו להמשיך להיות ביחד, אתה יודע שחלק מהעבודה שלי היא לצאת למשימות כאלה ,אסור שיהיה לי בן זוג זה נקודת חולשה משהו שיכולים לפגוע בו דרכי" אמרתי לו.
הוא הסתכל עלי מבולבל "אז את רוצה לוותר?" שאל "לוותר עלינו?" המשיך, הבטתי בו במבט שבור "לא אבל לא נראה שיש לנו דרך להחזיק ביחד אחרי שיוציאו אותנו מפה" אמרתי.
הוא שיחרר מעט את החיבוק "לא!" צעק, "שום סיכוי שאני נותן לך לוותר עלינו! אני לא מסכים , את תראי שזה יעבוד וגם אם יהיו קשים בדרך זה חלק ממה שבונה זוגות חזקים" אמר והביט לי ישר בתוך העניים.
הוא הידק את החיבוק "אני אוהב אותך" אמר ברוך, "אני גם אוהבת אותך" אמרתי.
החברה התעוררו לאט לאט ועד הערב כבר היינו מוכנים, לבושים ומצויידים בנשק שיש לנו.
YOU ARE READING
Protect Us
Acciónההורים של מאיה נטשו אותה שהיתה בת ארבע בבית היתומים זה למה היא הלכה לעבודה מיוחדת. מאיה עובדת בשבכ ,זו לא עבודה שגרתית לבחורה צנומה וקטנה . מאיה בת 23 והיא ללא ספק שוברת את הדעה הראשונית עליה,בדרך כלל חושבים בגלל שהיא קטנה היא חלשה אבל היא חזקה ונחו...
