אדומת השיער הקטנה-מאת דיאנה גולדובניוק

אדומת השיער הקטנה-פרק עשרים ושלוש(מכתב נועז)- מאת דיאנה גולדובניוק

בוקר אחד, מספר ימים לאחר אותה הפגישה המרכשת עם הבחור, אדומת השיער התעוררה והתיישבה על המיטה שלה. היא הרגישה תחושה משונה בגוף שלה.
היא הרגישה התרגשות כי היא סוף סוף הפסיקה להיות בתולה, אבל גם הרגישה כעס עצמי כי עשתה את זה לפני שהייתה נשואה. אדומת השיער אמרה לעצמה שהיא צריכה להתחתן עם אותו בחור, אחרת אין שום משמעות למה שקרה ביניהם וזה רק יבייש אותה עד סוף חייה.
אדומת השיער כתבה מכתב:

"שלום לך,
אני אשמח שנדבר, הלילה ביננו היה מדהים אבל יש דבר מה שמפריע לי. אני כמובן שמחה שעשינו את זה, אבל אני מאמינה שאנחנו צריכים להיות נשואים. אני לא נהיית צעירה יותר והשנים יעברו לי מול העיניים ואשאר לבד.
אמא גם לא נהיית צעירה יותר ואחרי שהיא תלך, אני אשאר לגמרי לבד.
מקווה שאתה מבין אותי.
ממני,
אדומת השיער."

אדומת השיער גלגלה את המכתב וקראה ליונה שתביא את המכתב לאותו בחור שהוא יקרא אותו במהרה.
אדומת השיער הרגישה יוזמה בתוך תוכה.
היא ידעה שאולי זה לא פופולארי שהיא כאישה תיזום את הצעד הראשון, אבל היא ידעה שאם היא תמשיך לחכות, היא תמשיך לחכות לנצח ולא יהיו תוצאות.
פתאום, אדומת השיער הרגישה בתוך תוכה תחושה משונה, כאילו צומחים שורשים מתוך הידיים שלה וממש הרגישה את העץ שצומח אצלה בגינה. היא הבינה שהיא מתלילה להנות את חייה בצורה יעילה ושמחה.
אדומת השיער התיישבה על מיטתה ואמרה לעצמה:"אבא, בקרוב אני אביא לך נכדים, אני מקווה שאתה מרגיש את זה, לא משנה איפה אתה נמצא כרגע, אתה תמיד תחייה בתוכי ובמחשבות שלי, גם עכשיו וגם כשיגיע הסוף."
אדומת השיער נשכבה על מיטתה וחזרה לשינתה.

אדומת השיער התיישבה על מיטתה.