הפנים שלה

פרק 23/ נייט

27.10.2024

יום ראשון

נייט

עמדתי מול הבית של רובי ודפקתי בדלת. אחרי כמעט שבוע מאז ההתערבות שלנו סופסוף הגיע הזמן לדייט עם רובי. לא הצלחנו לתאם יותר מוקדם השבוע בגלל האימונים שלי וגם ביום הפנוי שהיה לי היא עבדה בבית קפה שלה, אבל ימי ראשון בדרך כלל אין לי שום אימון ולמזלי רובי הייתה פנויה. רובי פתחה את הדלת והסתכלה עלי, ראיתי שהיא מתאמצת לא לחייך אבל קצת ברח לה. היא עמדה כמו תמיד בעמידת לוחמת עם ידיים מושלבות וראש מורם, היא לבשה מכנס משבצות אדום וסוודר לבן ונראתה כל כך יפה. היה לה יופי מיוחד, היא הייתה מאוד שונה מבנות אחרות שיצאתי איתן, היא הייתה קטנה ונמוכה עם מראה קצת נערי, אבל העיניים הכחולות הגדולות שלה היו הדבר הכי יפה שיצא לי לראות. בפעם הראשונה שראיתי אותה העיניים שלה כל כך תפסו אותי שנראה לי שלקח לי כמה שניות לשים לב שהשיער שלה בכלל ורוד. הייתי מצפה שצבע שיער כמו שלה יהיה הדבר שהכי ימשוך את תשומת הלב שלי, אבל במקרה של רובי אלו תמיד היו העיניים.

הושטתי לה ורד שהבאתי לה, היא עצרה גיחוך אבל יצאה לה נחירה. ידעתי שהיא תצחק עלי על זה ותחשוב שזה מגוחך, אבל אני לא מתכוון לשחק איתה משחקים ולעשות הצגה, אני נייט ואני רומנטיקן חסר תקנה שמביא ורד למי שמוצאת חן בעיני.

"לא היית צריך" היא אמרה על הורד, וזה לא נאמר מנימוס, זה נאמר בכנות.

"רציתי" אמרתי בחיוך.

"אני לא אוהבת פרחים" היא אמרה. זה היה חצוף ולא מנומס, אבל זה גם מה שמשך אותי אליה מלכתחילה, היא הייתה כל האמת בפרצוף.

"בסדר, פעם הבאה אני אביא לך חרק מת או משהו שכן ימצא חן בעיניך" אמרתי והיא צחקה. היא נעלה את הבית והתקדמנו לרכב שלי, ניגשתי לפתוח לה את הדלת והיא גילגלה עיניים.

"אמרנו בלי גילגולי עיניים" אמרתי תוך כדי שאני פותח לה את הדלת.

"אתה אמרת" היא נכנסה לאוטו וסגרה את הדלת בעצמה. אלוהים היא כזאת נודניקית. נכנסתי לאוטו והתנעתי אותו, התחלנו לנסוע ורובי הסתכלה עלי, הרגשתי שהיא בוהה בי. העיניים הכחולות שלה והמבט האינטנסיבי שלה הרגיש כמו לייזר על הגוף שלי. הסתכלתי עליה וחייכתי כדי להראות לה שאני שם לב שהיא בוחנת אותי, נראה שזה עיצבן אותה כי היא סובבה את הראש. מה הבעיה של הבחורה הזאת להודות שהיא נמשכת אלי? אני מרגיש את זה בכל הגוף שלי, אני יודע שהיא בעניין שלי, למה היא מכחישה את זה? "לאן נוסעים?" היא שאלה.

"לפארק"

"מה יש לנו לחפש בפארק?" היא עיקמה את האף שלה.

"אם את מתבאסת אפשר לנסוע לפרנצ'סקה" אמרתי והיא הוציאה אנחה.

"לאלא, לא למקום הפלצני הטרחני הזה, עדיף לפארק".

"בסדר ילדת לא-לא, מה שתרצי" ראיתי שהיא התעצבנה מהכינוי הזה וזה הצחיק אותי. היא הייתה כזאת אגוז קשה לפיצוח, מלאה בהתנגדויות, מלאה בהגנות, אבל גם מלאה בהומור וחדות. המשכנו לנסוע בשקט, היא זזה בחוסר נוחות בכיסא. אני אהבתי את השקט, לא הייתה לי בעיה איתו, אבל נראה לי שזה גרם לרובי מתח, היא שיחקה בתחנות ברדיו והעבירה בניהן עד שהיא עצרה על השיר Unholy של סאם סמית'.