אדומת השיער הקטנה-מאת דיאנה גולדובניוק

אדומת השיער הקטנה-פרק עשרים ושמונה(אבא קשה לי)-מאת דיאנה גולדובניוק

אדומת השיער ישבה ליד בעלה הטרי על הספה בסלון, היד שלו על הכתף שלה הרגישה לה כאילו זנב של נחש הכיש עליה וכל מילה שהוא הוציא מהפה נראתה לה מכאיבה והלשון שלו נראתה לה כמו של נחש.
אדומת השיער הרגישה מחנק מאוד חזק ואמרה לו שהיא צריכה ללכת רגע לבית שלה לנשום אוויר.
בעלה הטרי הסכים ואמר לה שהוא מבין אותה.
אדומת השיער יצאה מהבית שלו והלכה לכיוון ביתה, נכנסה לבית ואמא שלה ראתה אותה ושאלה:"מה קרה, רבת עם בעלך?"
אדומת השיער ביקשה ממנה שתניח לה ועלתה לחדר שלה להירגע קצת ולהיות לבד.
אמא של אדומת השיער הרגישה צער אבל נתנה לבת שלה קצת זמן לעצמה להירגע והרגישה עמוק בליבה שמשהו לא טוב קרה לזוג הנשוי הטרי ונהייתה עצובה.
בינתיים, אדומת השיער נכנסה לחדרה והתיישבה על מיטתה ובעתה. פתאום, המראה שלה פנתה לאדומת השיער ואמרה:"יקירתי, אל תבכי, יש לי דרך לנחם אותך."
אדומת השיער ניגבה את דמעותיה מעיניה ושאלה:"איך את יכולה לנחם אותי, אני בבור עמוק שאני הכנסתי את עצמי ואני מפחדת למאת ממנו כי אהייה שוב לבד."
המראה השיבה לה:"היכנסי לתוכי ותדברי עם אבא שלך, הוא יעודד אותך, הכל יהיה בסדר, זאת אולי תהייה אשליה אבל היא תנחם אותך עד כמה שאפשר."
אדומת השיער שמחה, קמה ממיטתה והלכה לכיוון המראה, נכנסה לאט לאט לתוך המראה וראתה מקום מאוד משונה, כאילו הייתה בתוך החדר של הוריה אבל עם טקסטורה שלא ראתה כבר המון זמן, כאילו שוב הייתה בילדותה לפני המון שנים. הכל שם נראה מעורפל כמו בתוך חלום.
אדומת השיער הלכה בחדר ופתאום, ראתה את אביה ללא רוח חיים על מיטתה, עם עיניים עצומות.
אדומת השיער הרגישה כאב עמוק, כאילו אותה החוויה הכואבת ממות אביה חזרה לה מול עיניה.
פתאום, אדומת השיער ראתה את מוות עומד מול אבא שלה וביקשה ממנו שיילך ויעזוב אותם לנפשם.
אחרי כן, הופיעה מולה דמות ירוקה שדומה לעץ, היא הייתה יפה, ממש נראתה כמו אמא אדמה, נגעה באביה וופתאום החדר הפך לשדה נעים ונראה שאביה פתאום לא שכב על המיטה אלא על דשא ובידיו היה זר ורדים אדומות.
אדומת השיער פתאום לבשה את הנעליים שלה שאהבה בילדותה והחזיקה בידיה את בובת הילדות האהובה עליה.
ולפתע, עיניו של אביה נפקחו והוא לאט לאט התיישב, התבונן באדומת השיער עם מבט מוזר, כאילו בהתחלה לא זיהה אותה.
אדומת השיער הרגישה שהכל מסביב מעורפל ולא ברור, היא צעדה לכיוון שלו אבל לא יכלה ללכת מהר, הרגישה כאילו האוויר דחוס כאילו הייתה בתוך מים.
לאחר מספר דקות היא סוף סוף התקרבה לאביה והתיישבה לידו.
אדומת השיער אמרה לו:"אבא, אתה זוכר אותי?"
הוא ענה לה:"אני לא בטוח, לא הייתי בחיים כבר הרבה זמן, אני לא מבין איפה אני, הייתי במקום אחר הרבה זמן."
אדומת השיער ענתה לו:"אני בטוחה שהיית בגן עדן, אתה תמיד היית אדם טוב."
אביה התבונן בה במבט משונה ולא ענה דבר.
אדומת השיער אמרה לו:"אבא, קשה לי אני נמצאית בנישואין לא טובים, רק התחתנתי לא ממזמן."
אביה של אדומת השיער אמר לה שמוזר לו שהיא התחתנה, הרי היא ילדה קטנה ואמר לה:"על מה את מדברת?, את ילדה, מתי התחתנת?"
אדומת השיער הבינה שאביה עדיין זוכר אותה בתור ילדה קטנה כי הרי אז הוא נפטר לפני המון שנים.
אדומת השיער רק אמרה לו:"אבא, אני מבטיחה לך שיהיו לך נכדים, המוות שלך לא יהיה סתם ואני שמחה שיכלתי לומר לך את זה פנים מול פנים, אפילו שאתה כבר לא בחיים."
אביה של אדומת השיער התבונן בה וחייך חיוך לא ברור.
פתאום, שמלתה של אדומת השיער הפכה ללבנה.
לפתע, הוא שוב נשכב על הדשא והסביבה חזרה שוב להיות החדר שבו הוא נפטר ואדומת השיער יצאה מהמראה.
אדומת השיער הודתה מאוד למראה על ההזדמנות שהיא נתנה לה, מה שלא הייתה יכולה לעשות בלעדיה.
אדומת השיער התיישבה על מיטתה ובכתה מאושר.
לאחר מספר רגעים, היא נשכבה על המיטה ונרדמה.

העצב בליבה היה עמוק.

"הכל נראה פה מעורפל כמו בתוך חלום"

אדומת השיער הלכה בשדה.

אדומת השיער הרגישה ליד אביה כאילו הייתה בחלום.