קינה למתים

קדם: בדיות ואשליה

לא נותרו רבים מן משלחות המרצחים וגדודי הענק של הלוחמים מהאדמה התיכונה. היה זה היום החמישים לירח החמישי; היום אשר בו תור עלתה באש. עמודי שיש, יחד עם קרנות השנהב, נפולים בשערי העיר. האבנים הקדושות נופצו על ההרים אשר עליהם שכנו, ראשי בני המלוכה שופדו על חניתות ברזל ועמדו בנקודה הגבוהה ביותר בעיר. שועבדו הילדים, חוללו הנשים, גברים נתלו על עצים למרגלות ההרים האפורים. שדות ברונווין שכחו את צבען; הדם נספג עמוק לתוך העשבים הירוקים. המטר החרבות הכבד של מדינות הדרום לא פסח מעל תור בת-החורבן. אש על גגותיה, דם על קירותיה, צחנה נוראית הייתה בעיר. גוויות ילדים הונחו מתות בחצרות ובשדרות, אחים ואחיות שוכבים יחדיו על האדמה לאחר טבח בלילה חסר ירח. אף אחד לא יכל להינצל; גם החיים מתוכם נלקחו כעבדים, חלקם ברי-מזל ולא נלקחו לאנס גרגרן ועשיר.

אך בעלי גורל רע מהם היו מתוך החיילים, אלו ששרדו את המערכות. אלו שברחו אל תוך היערות עם זנבם בין רגליהם.

ושם היו שרידי הגדודים, על גדות הנהר אשר זורם בתוך יערות סן, צועדים בדממה ובאי-ידיעה אל גורלם.

"אל תתקדמו אל מרכז היער!" הגיח קול עבה ותקיף מאחור, מפי נט; לוחם חניתות עטוי שריון סגסוגת כבד וחלוק שחור. על פניו הלבנות והחיוורות ישבו זיפים אפורים, ידו אוחזת הלפיד הורמה לכיוון קדמת השיירה.
הוא היה מפלוגת חיילים אשר התקדמו משולי היער אל מרכזו, תועים ותועים אל דרך לא ידועה. הם התהלכו בזוג שיירות מקבילות, אוחזים בלפידים וכלי נשק ועוטים שריון וברדס, מאחוריהם כרכרת עץ מונעת בידי סוסים שחורים שנושאת את הפצועים מביניהם. מלפנים היה רכוב המפקד, ייאנה, על יצור דמוי-עז בעל עור שחור ומחוספס כלטאה; שתי קרניים שחורות יוצאות מראשו לימין ולשמאל, וקרן אחת על צווארו. ראקרה שמו, קולו מזכיר את קולו של כלב צייד זקן ועייף. גבוה מהסוס, ומהיר ממנו בהרבה. עם ירכיו השריריות ורגליו הדקות, החיות נעו במהירות של משב רוח קרירה.
האיש הוביל פלוגה אחת מתוך ארבעת הפלוגות שנכנסו בלית ברירה אל היער, הם הראשונים במקומם בגדוד. קול אנחות מצמררות מחיות נוראות הציפו את הנוף האפור של היער החשוך באווירת אימה. ריח של ביצות ועלים ירוקים שרר על דרכי הבוץ של היער. היה זה לילה חשוך וחסר ירח, אשר לו קדם יום ארוך.

"אנחנו מוכרחים להמשיך קדימה, שמא בני הדרום יתפסו אותנו." ענה לו המוביל אוחז-החרב. הוא היה איש אדום-זקן ולבן-פנים, הוא הפנה את פניו אל מאסף הפלוגה בנחרצות.

"ייאנה, שמע לי. בואו אחורה." פניו הלכו והחווירו בכל צעד.

"פקודה היא פקודה, נט." קטע אותו האיש אשר הלך במקביל אליו, חסר-עין וחסר-לפיד. "אל תהיה פחדן, פשוט תשתוק ותתקדם."

"מטומטם! לא שמעת על הסיפורים?"

"סיפורים! אתה ילד קטן?"

"אני לא פחדן, טון. " רטן נט. "אני לא רוצה להיות כאן בשביל לגלות אם אלו סיפורים או לא."

"אני לא חוזר אחורה." קטע אותו בתקיפות אדם מתוך מאסף השיירה, אשר ישב בשקט על כרכרת הפצועים. גופו רעד קלות ושערו הכתום היה מטונף בבוץ, אצבעות ידו השמאלית כרותות וכף ידו עטופה בתחבושות. "לא אחורה. לא לשם."
"תשב בשקט, גרדר." נט מיהר ופנה אל האיש בראש הפלוגה התועה. "אתה חורץ את גורלנו, ייאנה." הוא אמר. "בבקשה, רק תקשיב לי. בוא נחזור."
גרדר מאחור הרים את קולו. "נחזור? איבדנו יותר מחצי מהפלוגה בפעם הראשונה שהלכנו לשם! אתה ראית מה קרה לקיגס, יאט, ג'ינג'י! ואתה מציע שנחזור?"

"אנחנו נחווה גורל נורא יותר משל ג'ינג'י אם נכנס אל תוך היער הזה, גרדר."

"ומה עם המצב של אלה שכן חזרו? מה עם הרגליים והעיניים של חברים שלך? מה עם הידיים שלי?"

"הייתי מוריד לך את כל האצבעות שנשארו לך, תלת-אצבע. עדיף מלהיכנס עמוק יותר אל היער."

"אתה רוצה לנסות?" התגרה בו גרדר, מקרב את כף ידו בעלת האצבעות אל כת החרב הממוקמת בנדן שבצידו השמאלי.

"מספיק!" זעק ייאנה. "עבר עלינו יום נורא, בואו נשמור את כוחותינו להמשך הדרך. עכשיו, נמשיך לנוע מערבה."