היא שלחה לעצמה את מה שכתבה וסגרה את הטלפון.
אחרי שהוא יחלים, חשבה, הוא יעזור לה להלחין את מה שכתבה. הלוואי! הלוואי!
נדמה היה לה שהזמן עצר מלכת כשהיא המתינה מחוץ לחדר הניתוח. מחכה שאחד הרופאים יצא אליה ויגיד לה את מצבו.
בינתיים, משפחתו של דור גם כן הגיעה, מבוהלים כמו שלא ראתה אותם מעולם. בין גבותיהם נמתח קמט עבה של דאגה, שפתיהם היו קמוצות ורעדו מעט, ספק מקור, ספק מחשש ולחץ.
הוריו של דור היו הראשונים שנכנסו לבית החולים. אימו היתה אישה מהממת, שערה השחור היה מטולטל וארוך, שהגיעה כמעט עד מותניה. פניה היו בהירות ועיניה היו קעורות ותכולות. היא ענדה שרשרת ארוכה, עליה היה חרוט: הלב שלי שבוי בעזה.
אביו של דור היה מאוד נמוך לעומתה, הוא הרכיב משקפיים מרובעות שהסתירו מעט את עיניו התכולות והקמוצות. שערו היה חום ופרוע, כך שהסתיר את מצחו ודגדג את משקפיו.
אימו של דור התקדמה אל מאי בצעדים מהירים, וכשנפגשו עיניהם, היא מלמלה "תודה," חלושה. לא היה אפשר לפספס את המתח בפניה.
"את יודעת מה איתו?" מלמל אביו בקול עבה ורועד.
"לא, לא יותר מדי."
היא הביטה בדלת שניצבה מולה, יודעת שמבעד לה שוכב דור, בין חיים למוות.
"הרגל שלו נפגעה קשה," היא סיפרה, נזכרת במה שראתה בשדה הקרב. "הוא איבד המון דם! הוא דיבר איתי קצת, ואז... ואז איבד הכרה. חבשנו לו את הרגל ועשינו החייאה לפני שלקחנו אותו לאמבולנס."
"מה הוא אמר לך?" שאלה האם בהתעניינות, והתיישבה על ספסל ההמתנה לצידה של מאי.
מאי ניסתה להיזכר... הם היו שם שניהם, היא זוכרת שהו היה ממש פצוע, ורגלו היתה ספוגה בדם... היא גילתה שזה הוא, הוא הביט בה וביקש שתטפל קודם ביוסף, שנפצע גם הוא...
"הוא ביקש ממני לדאוג קודם למישהו בשם יוסף... ואז אמרתי לו שאנחנו דואגות כבר לכולם, וחייב להתרחק משם, והוא... הוא אמר לי שהוא לא מסוגל לקום... ושכדאי שאני אלך כי מאוד מסוכן שם. אחר כך הוא פשוט איבד הכרה..."
אימו של דור נאנחה, "יהיה בסדר..."
דייי! נמאס לה כבר מהמשפט הזה! נמאס לה! בכל פעם שהיה לה קשה כולם מיד אמרו שיהיה בסדר, ואף פעם לא היה בסדר אחר כך.
אם יש מישהו מלמעלה שמסדר הכל, אז איך יכול להיות שהיא יושבת ליד חדר ניתוח, מפני שחבר שלה נפצע בקרב. אח שלה חטוף, וחברה טובה שחגגה איתה במסיבה עדיין נעדרת?
"תישמעי," אמרה אימו של דור, כשראתה שמאי שוקעת במחשבות קשות, "אנחנו מכירים את הבן שלנו. הוא יצא מזה."
מאי נאנחה וניסתה להאמין במילותיו של אימו.
הוא יצא מזה.
אבל היא בכל זאת כל כך דאגה לו. נדמה היה לה שמצבו די קשה, הוא היה נראה סובל כל כך עד שוויתר מראש על החלמתו.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Aventuraאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
