נקודת מבט גונגוקוק:
בהיתי בחוסר עניין בספר שמולי. המילים הפכו למין בלילה לא מובנת ולא ניסיתי לטרוח להבין מה כתוב שם.
לא היה לי חשק לכלום.
השעון שמעליי השמיע ציפצוף והרמתי אליו מבט.
16:00.
מקסים.
טאהיונג יהיה פה בדקות הקרובות.
אני נוסע הביתה, לארגןו תיק ודברים שיהיו לי למחלקה ואז, אני איעלם מהחיים של כולם לשלושה חודשים.
את האמת, הייתי יותר מפוחד מאשר כועס,
כן כעסתי מעט על טאהיונג על כך שהוא עירב אנשים אבל ידעתי שזה היה הדבר הנכון לעשות.
כעסתי בעיקר על עצמי. על כך שהתדרדרתי ככה עד שזה השליך על קאי. לא מגיע לו את זה, הוא רק ילד בן 3.
דלת החדר נפתחה לפתע וטאהיונג נכנס פנימה.
הופתעתי למראה המבט על פניו.
״קרה משהו?״ שאלתי בזהירות.
הוא נד בראשו ״אין שום מקום פנוי״.
הרמתי גבה ״לאשפוז?״
הוא התיישב על הכסא לצידי וטמן את ראשו בין ידיו.
״אני לא מבין״ אמרתי.
״אין שום מחלקה שיש בה מקום פנוי״ הוא הרים אליי עיניים כאובות.
״או״ מלמלתי.
טאהיונג סקר את החדר במבטו ״בוא נלך הביתה. מחר יש לנו פגישה עם הצוות הרפואי, להבין מה אפשר לעשות״.
הנהנתי והתרוממתי מהמיטה.
טאהיונג לקח את התיק והניח את ידו בגבי.
יצאנו מהחדר ונתתי לו להוביל אותי אל המעלית.
מעולם לא ראיתי אותו נסער ככה. ידעתי מה המשמעות של אין מקום פנוי....
זה יכול לקחת חודשים ובינתיים.... בינתים יכול לקרות הגרוע ביותר.
ירדנו אל הקומה למטה לחתום על טופס השחרור.
״היי״ נעמדנו ליד דוכן הקבלה ״אנחנו צריכים לחתום על טופס שחרור״.
״מה השם?״ אחות עם שיער קצר בצבע חום ומשקפיים ניגשה אלינו.
״קים גונגקוק״.
היא נדה בראשה ופנתה להקליד משהו במחשב.
״אני רואה שיש לכם פגישה למחר עם דוקטור סינג. תרצו להיפגש איתו עכשיו?״ היא שאלה והניחה את הטופס מולנו.
טאהיונג הביט בי ומשכתי בכתפיי.
״אנחנו נשמח, תודה״ טאהיונג אמר.
היא הנהנה. ״קומה שלישית, במסדרון השמאלי. שמו מופיע על הדלת״.
״תןדה לך״ טאהיונג חייך והחל ללכת במהירות חזרה לכיוון המעליות.
״מה הטעם למהר? זה לא שפתאום יהיה מקום פנוי״ אמרתי.
הוא הביט בי ״אולי יש לו חדשות״.
״טאה... זה לא עובד ככה. אני מטופל במערכת הזאת כבר כמה שנים. דברים פה לוקחים נצח״.
״אני לא אתן ששום דבר יקרה לך״ קולו היה רציני וחד ״גם אם אצטרך להזיז הרים בשביל זה״.
״אני חושב שאתה צריך קצת לנשום, טאהיונג.״ אמרתי בעדינות ״אל תהיה לחוץ ככה״.
״גונגקוק. אתה מצפה ממני לא להיות לחוץ כשהבעל שלי נמצא במצב מסכן חיים, יש לי ילד בן שלוש בבית שכבר שבוע נודד ממקום למקום כי ההורים שלו לא יכולים להיות איתו והפאקינג חברה שלי קורסת?״ הוא התנשף והביט בי במבט רציני ״אז לא. אני לא פאקינג יכול להיות רגוע״.
המעלית הגיעה והוא נכנס לתוכה.
נכנסתי אחריו והבטתי בו בבלבול ״החברה שלך? מתי זה קרה״?
״זה לא משנה״ הוא לקח נשימה עמוקה ״זה לא מה שחשוב כרגע״.
״זה כן״ עצרתי אותו מללחוץ על הכפתור ״מתי זה קרה?״
״זה לא חשוב כרגע״ קולו היה חד ״יש לנו פגישה להגיע אליה״.
נאנחתי.
