וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

המסע

"פרסי, אתה חייב לבטוח בי, אני אחזור בעוד שלושה שבועות." חינן קולה של אנבת'. שניהם ישבו על מיטתו, היא שעונה על חזהו ואגודלו מלטף את לחייה. הבעת פניו של פרסי הייתה קשה לפיצוח. היה בה כעס רב, עקשנות, וסירוב לוותר על אהבתו היחידה, עד שסוף סוף היו שניהם יחד. כשתאליה ביקשה מאנבת' להצטרף לציידות למסע אחד בשליחות הגבירה ארטמיס, פרסי היה בטוח שהיא תסרב. אבל לא, היום בעוד שעה ספורה היא תלך. תעזוב אותו. הוא חשש לא רק מהמסע עצמו, של לכידת המפלצת, אלא גם שאנבת' תחליט להצטרף לציידות. הוא ידע שהיא כבר שקלה זאת בעבר, והפחד יצר אצלו מועקה שסירבה להסתלק. "אל תעזבי אותי" קולו היה צרוד. "פרסי, אני לא עוזבת אותך, אני אחזור." "אני בטוח שהן יכולות להסתדר, במיוחד כשתאליה מנהיגה אותן, ומה עם הלימודים? חיסור של שבועיים זה...". "פרסי." היא אמרה בשקט, וידה ליטפה את ידו.  "אם תאליה ביקשה, אני בטוחה שיש לה סיבה. ואני האחרונה שצריכה לדאוג לגבי הלימודים " היא אמרה, ובפעם המאה פרסי התעצבן את ההיגיון הבריא שלה.  זה בדיוק מה שהדאיג אותו. אם תאליה ביקשה, אין ספק שמדובר במפלצת יוצאת דופן. מבלי ששם לב, משהו רטוב עשה את דרכו מעיניו. אנבת' הרימה את מבטה וליבה נכמר. היא הרימה את אצבעה וניגבה את הדמעה, ומבטו האבוד של פרסי כמעט שבר את ליבה. גם היא לא רצתה לעזוב אותו, אבל היא ידעה שזה הכרחי. היא לא תוכל לשבת בצד כשתאליה זקוקה לה. "תבטיחי לי שתחזרי אליי" הוא אמר בשקט, וזרועותיו חבקו אותה. "פרסי, אני לא..." היא עצרה. "אני מבטיחה "היא אמרה, ושניהם ידעו שאין לה שליטה על ההבטחה הזו."פרסי, אני צריכה ללכת כבר" היא אמרה. זרועותיו הרפו באיטיות מייסרת. הם קמו מהמיטה ופנו אל הסלון, אל דלת היציאה. סאלי ופול כבר עמדו שם, וגם אסטל. "להתראות מתוקה, בהצלחה" חיבקה אותה סאלי בחוזקה. "אנחנו מאמינים בך" לחץ פול את ידה, ואסטל חיבקה אותה בצחקוקים. לבסוף ניגש אליה פרסי. לשבריר שנייה הם עמדו זה מול זה, ואז היא התנפלה עליו בחיבוק. זרועותיה ליטפו את גבו, וידיו החזקות אחזו בה. פרסי הריח את ריח הלימון בשיערה, הרגיש את תלתליה מלטפים את לחייו, את מכנסי הדגמ"ח שלה משתפשפים ברגליו. אנבת' הרגישה את שיערו המשיי נופל על לחייה, את זרועותיו החזקות תומכות בה, והריחה את ריח הים המלוח שנבע ממנו כמו תמיד. הם התנתקו. פרסי נשק לה ברכות, ואז אמר, בקול כזה שרק שניהם שמעו, "אני לא אשכח לך את ההבטחה ". חיוך קטן עלה על שפתיה. הוא נשק למצחה פעם אחרונה, והניח לה להסתובב אל הדלת ולצאת. סאלי הניחה את ידה על כתפו. לרגע הוא רק עמד שם, ואז כמו חלחלה למוחו ההבנה. הוא נתן לה ללכת, ולא יכל להשתחרר מהתחושה שאולי הפעם היא לא תחזור.
~שבוע וחצי לאחר מכן~
פרסי הסתובב הלוך וחזור בחדרו, מעביר יד בשיערו כל כמה דקות. עיגולים שחורים בהקו מתחת לעיניו, עקב הלילות בהם בקושי ישן בשל סיוטים על אנבת'. היא תחזור עוד שבוע וחצי. הוא ישרוד עד אז. הוא העיף מבט אל קערת המים ודרכמות הזהב. הוא הכריח את עצמו להסיט את מבטו. הוא ידע שהוא לא יכול להתקשר אליה. הוא העביר יד בשיערו בפעם המיליון. הוא סקר את החדר, כאילו שמישהו מתחבא שם, ואז בצעדים גדולים הוא ניגש אל הקערה. הוא יצר את רסס המים, השליך דרכמה זהובה, ואז התיישב על המיטה. "צמרירית, תהיי נשמה, תקשרי אותי אל אנבת' צ'ייס." הוא אמר. לרגע לא קרה כלום, ואז בקע קול מרסס המים. "הלקוח לא נמצא בטווח השידור, אנא נסו שנית מאוחר יותר" ומיד לאחר מכן נפלטה החוצה בחזרה הדרכמה. פרסי קפא במקומו. לא בטווח השידור? הוא מעולם לא שמע על דבר כזה. כעת לא היה לו ספק שהיא בסכנה. הוא ניסה שוב, ושוב, ועוד פעם אחת, אבל ההודעה רק נשמעה מחדש בכל פעם והדרכמה נזרקה לו בפרצוף.
הוא צנח אחורה על המיטה בייאוש, ותפס את ראשו. עוד שבוע וחצי.
~יום לפני החזרה של אנבת'~
פרסי מעולם לא היה מתוח כל כך. מחר אנבת' חוזרת. היא חייבת לחזור. הוא כבר תכנן מה יעשו כשהיא תחזור. הוא ייקח אותה למחנה, לאגם, הם יעשו שם איזה פיקניק רומנטי וקיטשי, אחר כך הם יילכו אליו הביתה, והיא תישן אצלו...הוא לא יכל לחכות.
העיגולים הכהים מתחת לעיניו כבר היו כהים כל כך, שעורו נראה חיוור. הוא בקושי אכל ושתה משהו בתקופה הזו, וגילה רמה חדשה של הזנחת הלימודים. הוא גם לא טרח לכבס את בגדיו, מה שגרם לערימה גדולה ומסריחה בפינת החדר
הוא הרגיש שליבו מתכווץ כשחשב עליה שוב. הוא כל כך התגעגע אליה. ודאג לה. הוא מעולם לא דאג כל כך למישהו.
חוסר הידיעה שיגע אותו, והוא היה בטוח שאם לא תחזור מחר הוא ייצא מדעתו. אבל היא תחזור מחר. היא חייבת.
~בוקר המחרת~
פרסי ישב על הספה וצפה בטלוויזיה. הוא בקושי הבחין בתוכנית החדשות. באותו היום הוא נשאר בבית. כמובן. אנבת'  עמדה להגיע בכל רגע. הוא אפילו הכין לה עוגיות, כחולות כמובן, והן המתינו בצלחת על השולחן.  כל אותו הבוקר טופפו אצבעותיו על רגלו. המתח גאה בו עד שהיא צריך לעצור בעצמו מלגרוך לצנרת הבניין להתפוצץ. השעה הייתה שתיים בצהריים. דפיקה נשמעה בדלת. פרסי קפא במקומו. אבל רק לרגע. בשנייה שלאחר מכן הוא זינק  אל הדלת ופתח אותה בתנופה. בתחילה הוא לא ראה איש, ואז הוא השפיל את מבטו וראה ילדה קטנה לבושה במדי הצופים עם מגש עוגיות ביד. "שלום אדוני! תרצה-" פרסי טרק את הדלת בכוח בייאוש. מייד לאחר מכן הוא חש חרטה, ומיהר בחזרה אל הדלת, אבל הילדה כבר לא הייתה שם.
כששעות הערב חלפו ובאו, פרסי הרגיש צורך עז לתת אגרוף למשהו. איפה היא?? "היא בטח תחזור מחר, מתוק, אתה יודע איך זה מסעות." אמרה לו סאלי, ופרסי הנהן בהיסח הדעת.
את יום המחרת הוא בילה בניקוי החדר, בפעם הראשונה זה זמן רב. הוא היה חייב להסיח את דעתו, ובליל אמש לא ישן בכלל מרוב סיוטים. כך עברו להם עוד יומיים, של מריטת עצבים וניקיונות כל פינה בבית.
זו הייתה שעת ערב מאוחרת, כשדפיקה נשמעה בדלת. פרסי הכריח את עצמו לא לפתח ציפיות. אבל מי עוד זה יכול להיות?. סאלי ניגשה לפתוח את הדלת, ומייד חיבקה את הנכנס. "כמה טוב לראות אותך!" היא חייכה ופנתה אלינו. הלב שלי דהר. זאת היא? אבל מישהי אחרת עמדה בפתח. שיערה הקצוץ התארך, עטרת הכסף שלה הייתה מעוקמת, וצלקת חדשה הופיעה על לחייה. "תאליה!" קראתי ומיהרתי אליה. היא חיבקה אותי בעדינות שלא אופיינית לה. "היי פרסי. אנחנו צריכים לדבר".
------
"אז פשוט איבדתם אותה??" זעק פרסי. הוא הסתובב הלוך וחזור בסלון. מולו ישבו תאליה וסאלי, בעוד שפול הרדים את אסטל בחדר הסמוך. "פרסי, זה לא כל כך פשוט-"
"-לא כל כך פשוט! תני לי להגיד לך, זה מאוד פשוט. אנבת' בכלל לא מחויבת לצאת למשימות האלה, היא התנדבה מרצונה החופשי, ועכשיו את אומרת שפשוט איבדתם אותה?!"
"פרסי!" תאליה נעמדה. ברקים הבזיקו לה בעיניים. "היינו באמצע מנוסה. כל מי שמצטרפת למשימה יודעת את הסיכון. אנבת' חכמה, היא תדע מה לעשות, והיא תמצא את הדרך חזרה."
"את לא יכולה לדעת!" קרא פרסי בייאוש. "יכול להיות שהיא מסתובבת שם, יכול להיות שהיא פצועה, או שהיא כבר..." קולו נשבר.
"פרסי..."
"אני הולך לישון. טוב שחזרת תאליה." הוא אמר ומיד הסתלק.
הוא צנח על מיטתו, וליבו כואב. מבלי משים פרצו הדמעות מעיניו. "את הבטחת, אנבת'. את הבטחת" הוא מלמל בשקט, והדמעות זלגו מעיניו עד שנרדם.
------
השבוע שלאחר מכן לא היה יותר קל. בכל יום הוא ישב מול הטלוויזיה, או הלך לסופר וביצע מטלות פשוטות. תאליה הסתלקה, אבל עדיין באה לבקר מדי פעם. עיניו יבשו מהדמעות. הוא היה אבוד.
זה היה סוף השבוע. חודש ושבוע בדיוק מאז שהלכה. חמישה שבועות. פרסי ישב על הספה, בוהה בנקודה בקיר. הוא היה לבד בבית.  דפיקה נשמעה בדלת . הוא כבר לא פיתח ציפיות. יותר מדי אכזבות שברו אותו. הדפיקה נשמעה שוב, אבל הפעם חלשה יותר. פרסי קם מהספה ופתח את הדלת. דמות מוכרת עד כאב עמדה שם. שיערה הבלונדיני היה פרוע. עיניה האפורות היו מיוסרות. רגלה הייתה מעוקמת בזוויית לא טבעית. "פרסי" היא אמרה בקול חלוש. ואז, בלי שום אזהרה, עיניה התגלגלו והיא צנחה לכיוונו. הוא מיהר לתפוס אותה, ליבו הולם כמו משוגע. היא כאן. היא כאן. היא באמת כאן. הוא מיהר להתעשת. היא צריך עזרה. "מישהו! אני צריך עזרה!" הוא זעק. אבל הוא היה לבד בבית. הוא מיהר להשכיב אותה על הספה בסלון, ואז רץ לחדרו והביא אמברוסיה ונקטר. הוא האכיל אותה בעדינות, ווידא שהיא בולעת. אחר כך הוא רץ להביא תחבושות וחומר חיטוי. הוא קיפל את מכנסיה וחיטא את השריטות והחתכים. כל אותו הזמן ידיו רעדו, ודמעות זלגו על לחייו. הוא לא היה רגיל לבכות. כבר שנים שלא בכה. הוא לא אמור לבכות. הוא מיהר לנגב את הדמעות עם מרפקו ועבר לידיה. ורק אז הוא הבחין. כל חולצתה היה דביקה ורטובה מדם. הוא החוויר. הוא הרים את שולי החולצה למעלה, וכמעט התעלף בעצמו. חתך ארוך ועמוק התפשט לאורך בטנה, ודם זלג ממנו בלי הפסקה. הוא לא יכול לטפל בזה בעצמו. הוא רץ לחדרו והתקשר לוויל. חמש דקות לאחר מכן כבר נשמעה דפיקה נוספת בדלת. הוא פתח אותה במהירות, והכניס את ניק וויל. ניקו היה חיוור כולו, ומיהר להתיישב על הכורסה בצד. "הגענו במסע צללים" הסביר וויל במהירות, ומיהר להוריד את תיקו. הוא רץ בעקבותיי לספה, ובחן את החתך. הקמט בין גבותיו גרם לליבו של פרסי להלום בקצב כפול. הוא מעולם לא נראה מודאג כל כך.  השעה שלאחר מכן עברה במהירות. וויל חיטא וטיפל בחתך. הוא מרח עליו חומרים צבעוניים ולבסוף חבש אותו בתחבושת לבנה וגדולה.   הוא מחה את הזיעה ממצחו. "תחליף לה את התחבושת מחר באותה שעה, צריך לחטא את הפצע עם שני אלה "וויל הושיט לפרסי שני בקבוקונים.  "היא תהיה בסדר?" הוא שאל. "אני מקווה." זאת לא הייתה ממש תשובה. "היא אמורה להתעורר בקרוב. אני צריך ללכת " פרסי הנהן ובקושי שם לב כשהם פנו אל היציאה. "תודה רבה. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך" הוא אמר לוויל. בתגובה הוא חייך חלושות. "תשמור עליה" הוא אמר, ואז שניהם הלכו. פרסי חזר והתיישב לצד אנבת', כשראשה על ברכיו. פתאום היא התחילה לזוע. עיניה נפתחו. היא ניסתה להתיישב, אך מיד כשלה. "זה בסדר, אנבת'. את צריכה לנוח. את בבית". אמר פרסי בקול עדין. היא התעלמה מאזהרותיו והתיישבה בזהירות, כשראשה על כתפיו. "פרסי..." היא לא הצליחה לסיים את המשפט. הדמעות פרצו ממנה כמו מסכר, שוטפות את פניה מהאבק. הוא מיהר לאסוף אותה אליו, נזהר על בטנה. אנבת' התחפרה בחיקו, מרגישה בטוחה בזרועותיו החזקות, ועד מהירה שניהם נרדמו.
~שבועיים לאחר מכן~
פרסי ואנבת' ישבו על מיטתו של פרסי. זו הייתה שעת ערב, וראשה של אנבת' נח בחיקו, בעוד זרועו האחת כרוכה סביבה והשנייה מלטפת את שיערה. "אנבת'?" אמר פרסי בקול שקט. היא המהמה בתגובה. "התגעגתי אלייך. אלינו". הוא אמר. "גם אני, פרסי. גם אני".היא השיבה בחיוך, ושניהם שמחו שסוף סוף יש להם זמן לבד. הוא אחז בפניה בעדינות, והיא הסתובבה עם כל גופה אליו. כל חלק בה היה מושלם. כל כולה התאימה אליו כמו פאזל. הוא רכן אליה, והעולם כולו עצר כששפתיהם נפגשו, תחילה בעדינות, ואז בתשוקה מתגברת. הם נעו בתיאום מושלם,  ידיו של פרסי מקרבות אותה אליו בעוד ידיה מטיילות על חזיהו. הם התנתקו מחוסר אוויר,  ופרסי אחז במותנה מקרב אותה, כשלפתע היא התכווצה בכאב. הוא נרתע. "את בסדר?" הוא שאל בדאגה. חיוך חלוש עלה על שפתיה. "בטח" היא השיבה, אבל עווית נוספת של כאב חלפה בגופה. פרסי משך מעט למעלה את שולי חולצתה, ומיד הבין. "את צריכה תחבושת חדשה" הוא אמר. "בואי אחריי" הוא הושיט לה את ידו וסייע לה לרדת בעדינות מהמיטה, ואז שניהם פסעו אל חדר האמבטיה. הוא הוציא תחבושת חדשה, והוריד בעדינות את הישנה. אנבת' הבחינה במבט מיוסר בעיניו כשראה את הפצע. "זאת לא אשמתך" היא אמרה. "הייתי צריך להיות שם" הוא אמר בשקט. "פרסי" היא הכריחה אותו להרים את מבטה אליו. "אני בסדר" היא אמרה. הוא חבש אותה בתחבושת החדשה, והיא זעה בכאב כשסגר אותה. "אתה לא צריך לטפל בי" היא התעקשה ומיהרה לנסות לחזור אל המיטה, אבל עווית נוספת של כאב כמעט הפילה אותה לאחור. זרועות חזקות תפסו אותה מאחור. "אני יודע" אמר קולו מאחור. הוא הרים אותה בהרמת כלה אל המיטה, ועד מהירה שניהם שכבו לישון. "לילה טוב אנבת' "
"לילה טוב פרסי. עמדתי בהבטחה שלי" היא השיבה בשקט, ועד מהירה שניהם שקעו בשינה עמוקה.