לידיה
הגיע היום,היום בו אני אראה אותך שוב,חברתי הטובה.
אדיסון.
ארגנתי את כל מה שאני צריכה עבורך,מים,אוכל,עזרה ראשונה,מי יודע באיזה מצב המנוול הזה גרם לך להיות.
פתחתי את הדלת ויצאתי מן החדר,אני צריכה להיות אקסטרה שקטה.
האישה הזקנה אמרה לי שאתם במרתף וזה לאן שאלך.
רגליי עמדו מחוץ אל פתן דלת המרתף,נשמתי נשימה עמוקה,יכול להיות שהיא שיקרה לי,יכול להיות שזה עוד אחד מהמשחקים הארורים של בייקר,אבל לא אכפת לי,זה החלון הזדמנויות הקטן שלי לראות אותך,אינני לא יודעת למה לא עשיתי זאת לפני כן,כנראה חששתי.
פתחתי את הדלת עם המפתח,ושם היא הייתה,אזוקה עם אלכס,שניהם אזוקים אל מיטה,שתי ידיו של אלכס היו הן אזוקות,ורק יד ימין של אדיסון הייתה חופשייה.
עיניה מסתכלות בעייפות,מצפות כנראה לראות את בייקר,מבט עייף נצבע אל מבט מבוהל,כאילו ראתה רוח.
דמעות נפרצו מעיני,גופי רעד והדופק שלי עלה מעלה,זה הרגע,לא חיכיתי חודשים ספורים,לראות אותך שוב.
״אדי... אדי!״ אני אומרת בקול רועד,ויורדת במורד מדרגות המרתף.
״לידי,לידיה שלי,מה הוא עשה לך,את נראית כל כך שונה לידיה״ היא לוחשת,דמעות זולגות ולחייה מאדימות,אני מברישה את מילותיה למרות שהיא בנכון.
אני מחבקת אותה בחוזקה,אף פעם לא רוצה לעזוב,דמעות ממשיכות לרדת מעיניי.
אלכס מחייך חיוך חם אך מזגו מודאג.
״לידיה,איפה הוא?״ הוא שואל בדאגה,מסתכל סביבו בפאניקה.
אני משחררת את אדיסון מאחיזתי.
״ניסיתי להרוג אותו,הוא היה במצב אנוש אך לצער כולנו הוא שרד את זה, אתם חייבים להבטיח לי שזה לא יצא ממכם,לא לספר לו דבר על המפגש על זה או שאתם יודעים על מה שקרה,אני יודעת שזו היא בקשה מטופשת,אבל תבטיחו לי״ אני אומרת,שנאה בוערת מעיניי,אני שונאת אותו,יותר מכל,אני מאחלת לו יגון תמידי,מעולם לא חשבתי שאשנא אדם ככה.
הם הנהנו כתגובה,מבטי הופנה אל אדי.
כל רגע שהפניתי את מבטי אליה,שהסתכלתי עליה,נחת מילאה את גופי.
יכולתי להרגיש שהייתה תחושה של הקלה ושמחה טהורה.
כל כך דאגתי לה,דמיינתי את הגרוע מכל,ועכשיו כשהיא כאן, חיה וקיימת, כל ביכולתי זה לאסוף אותה לידי בשנית.
עטפתי אותה בחיבוק בפעם השנייה,מתייפחת דמעות של הכרת תודה שהיא בטוחה ושאנחנו שוב ביחד.
״תודה לאל,את בסדר אדי״ אני אומרת.
לחייה נחות על כתפי,איננה היא יכולה לחבק אותי חזרה,הרי יד אחת שלה אזוקה אל המיטה,כל ביכולתה הוא לאחוז בחוזקה במותני,להראות כמה געגועיה אליי ניכרים.
״את כל כך חזקה,לידיה״ היא אומרת בלחש.
״אני אעשה הכל עבורך,אדיסון״ אני אומרת בחזרה.
לפתע רעש חזק נשמע מלמעלה,וליבי קפא,הבנתי שאני צריכה לזוז.
״אני מצטערת״ אני לוחשת,עיני בוערות כאב על כך שאני חייבת לעזוב.
אלכס הנהן,והיא הסתכלה בדאגה,אדיסון משחררת מן החיבוק ומחזיקה בזרועי.
״תבטיחי לי שתשמרי על עצמך״ היא אומרת,עיניה אט אט מתרטבות.
״אנחנו עוד נצא מכאן״ אני עונה,עם מבט מלא תקווה.
השארתי את המים ושאר הדברים עבורם בפינה בה קשה להבחין בחדר.
אני עולה במהירות במדרגות בתקווה לא להשמיע קול,נועלת את הדלת במהירות ומחביאה את המפתח עמוק בכיס מכנסיי,מתקדמת במהירות לפתן המדרגות שמובילות אל הקומה השנייה.
לפתע זוג ידיים תופסות בי,זעקה נשמעת מן גרוני.
״משוטטת לבדך?״ אותו קול מוכר נשמע.
הוא מסובב אותי על מנת להסתכל עליו.
גופו היה כרוך בתחבושות נקיות,נדמה שרוב הנזק נאסף בפלג גופו העליון.
״הדלת הייתה פתוחה,ורציתי להסתכל סביב הבית,סיימון״ אני אומרת.
״באמת? הגברת לידיה מרסיליו מאסה בחדרה,אז החליטה לצאת החוצה אל רחבת הבית? ובמקרה הדלת הייתה פתוחה!״ הוא אומר,טונו מגוחך ועיניו נפתחות על מנת להדגיש סרקזם,הוא נעזר בקיר על מנת ליצור יציבות עם גופו.
״את משחקת משחק מסוכן,משחק מסוכן מאוד,עכשיו תעלי לחדרך״ הוא אומר.
״אתה נראה רע,אתה תרצה שלפחות אעזור לך לחזור אל המיטה?״ אני שואלת,ועיניו נדמות כמשוגעות עוד יותר.
״לא,אני לא צריך את העזרה שלך! תעלי למעלה,עכשיו״ טונו התחלף אל טון חזק ומפחיד במקצת,אך לפתע שנאה התאספה בי בשנית,הרגשתי שזה ממלא אותי יותר ויותר,טינה לגבי הדרך בה הוא לכד את חברתי,בה הוא בגד בחברו הטוב ביותר,בה הוא הרס את חיי כאשר לכד אותי.
אני עומדת לעשות כדבריו,אך לפני,אומר לו דבר אחד.
״אני מקווה שאתה יודע שהשריטות על פניך מכערות אותך אף יותר,חבל שלא פצעתי אותך בפנים עוד יותר,זה נדמה ששאר גופך שבור בדיוק כמו נשמתך,חבל שזה לא מתאים לפניך כל כך,אתה מחולל סיימון בייקר,ואתה לעולם לא תהיה נקי,אפשר לראות את השגעון מתפרץ על פניך אט אט״
ירקתי זאת מפי.
ולפתע יד עפה על לחי,סטירה חזקה שבוערת מזעם.
יכולתי לראות בעיניו של סיימון רמת זעם שהייתה מפחידה. ראיתי אותו כועס בעבר, אבל באותו רגע העיניים שלו היו פרועות, כמו פגיונות שנעצו בי כחרב.
יכולתי לראות את כל הכאב והשנאה שרותחים מתחת לפני השטח,מוכן להתפוצץ.
הייתי המומה מתחושת פחד והחרדה,כאילו משהו רע יקרה אם אשאר שם עוד שנייה. זו הייתה חוויה סוריאליסטית, הלחי שלי שרפה וליבי דפק בחוזקה.
״את לעולם,אבל לעולם,לא תגידי דבר כזה בשנית,אני אהרוג אותך,ועכשיו,תעלי למעלה לפני שזה יהפוך למכוער״ הוא אומר,עיניו מלאות זעם,כה פגועות,כאילו פגעתי בנקודה רגישה,עשיתי כרצונו ועליתי אל חדרי בלי לדבר.
מריבל
הורתי לחזור על ידו לחזור לאותו בית ארור כי סיימון שלח לי הודעה,שהוא צריך עזרה בדחיפות,עשיתי כרצונו והגעתי במהרה אל הבית,פתחתי את דלת חדרו ושם הוא עמד מול מראתו,מחצית פרצופו הייתה פצועה בחומרה,שפתיו,היו משוסעות במקצת.
רצתי אל כיוונו במהירות.
״סיימון! מה אתה לעזאזל עושה?! יצאת מדעתך?!״ ניערתי את גופו בחוזקה.
מבטו חלול כמבט בובה חסרת חיים,אך דבר אחד מוצג על פניו,בושה.
״אני משוגע,אני גבר מטורף מריבל,הפרצוף הזה לא מגיע לי,הניתוחים האלה לא ראויים לי,הפנים האלה לא שייכות לי,לא שייכות לנשמתי,אני מלוכלך מריבל״ הוא אומר,ונאחז בפניו הפצועות.
הסתכלתי על עברו בבהלה,ורצתי אל כיוונו.
״סיימון! על מה לעזאזל אתה מדבר?! אתה יודע מה זה?! זה נזק
בלתי הפיך!״ אני שואלת בדאגה.
לפתע עיניו נפתחו בהכרת המצב,הוא הבין,הוא הבין שהרס הוא את עבודתו הקשה על פרצופו,הניתוחים,ההחלמה,הכל,וצרחה מטורפת נשמעה מעומק ריאותיו,הבנתי שאני צריכה לפעול מהר.
צמד המילים הללו יצאו מפיו שוב ושוב בפאניקה,בזמן שאני מובילה אותו אל הרכב.
״מה עשיתי,מה עשיתי,מה עשיתי״ הוא אומר,דמעות זולגות מפניו.
״מריבל,אני נרקב,נרקב ממעשיי האימפולסיביים.
בבקשה,תעזרי לי,תעזרי לי לתקן זאת,אני לא אוהב את זה״ הוא אומר ואוחז בי,דמעות זולגות מן עיניו.
אני מרגישה שאינני מדברת אל סיימון בייקר.
אינני מדברת לגבר הבוגר,הידוע כסיימון בייקר,אני מדברת אל אליאס.
הילד הפנימי שקבור בתוכו.
אותו ילד שסבל מאכזריות סביב החברה,משפחתו,והעולם שבחוץ,מעטים האנשים בעולמנו שהתייחסו אליו כילד,כאינדיבידואל אנושי,אך רבים אותם אנשים שהתאכזרו אליו,קראו לו מפלצת,נידו אותו מן החברה,אני מאמינה שאליאס מעולם לא שחרר מן אותם מפלצות,אפילו לאחר ניתוחי פלסטיק רבים אשר מימן בבגרותו,הוא טמן עמוק עמוק את חוסר הביטחון בתודעתו,אך משום מה הוא התפוצץ כעת,אחרי כל
השנים,מה עורר יגון כה גדול,מה גרם לו לפגוע בחלק הכי יקר לו בגופו?
נסענו אל בית החולים במהרה,זהו בית החולים בו הייתי עובדת בעברי,הם עשו כמיטב יכולתם,ובמשך שעות,הם ניסו לגרום לפניו להראות כמה שיותר נורמליות.
אך לבסוף,הצלחה יתרה הוצגה אך בכמה תפרים קטנים שחיפו על האזור.
נודע לנו שאין המון לעשות בנידון,ואותה חלקת פנים מצולקת תישאר על פניו של אליאס לשארית חיו.
אליאס החל להתייפח,לבכות ולהתאבל על פניו,אספתי אותו לחיבוק אמהי.
״אני לעולם לא אהיה אותו הדבר שוב,אני מפלצת,בדיוק כמו שהוא אמר,בדיוק כמו שהיא אמרה,אני שונא את זה״ הוא לוחש עם דמעות מתחכחות בגרונו.
״אני מחולל,אני מחולל,אני מחולל,לידיה צודקת,היא צודקת,היא צודקת״ הוא לוחש בשנית שוב ושוב.
הוא נמצא כעת במעין התקף,היה קשה לי לקרוא את הסיטואציה.
אך הצלחתי לשער דבר אחד,לידיה.
זאת היא,היא זאת שאמרה משהו שפגע בדיוק שם,מה שעורר את צלקותיו הנפשיות.
״שששש...אנחנו נמצא דרך אליאס,אל דאגה״
אני לוחשת,ומלטפת את שיערו הבלונדיני.
אליאס הסתכל עליי מעלה לפתע,דמעות ממלאות את עיניו עוד.
״איך את קראת לי?״ הוא שואל,קולו רועד מעט.
לא קראתי לו בשם הזה כבר כמה שנים טובות,אני מניחה שפשוט הרגשתי את הצורך לנחם אותו ולקרוא בשמו האמיתי כמו בימים ההם.
״אליאס״ אני אומרת,ומלטפת את פניו.
״אליאס לא קיים יותר מריבל,את יודעת מה אני חושב על השם הזה,אני סיימון בייקר,אליאס הוא רק זכרון ישן״ הוא אומר ומוחה מעט את דמעותיו.
כבר המון שנים לא ראיתי את מצבו של אליאס מדרדר כה מהר,אני דואגת לשלומו,אך יותר מכל,אני דואגת לשלומם של השבויים בביתו.
אני חסרת אונים,אני לא יכולה לשים את מי שהיה לי כילד בבית משוגעים על מנת להירקב,אך אני לא יכולה לתת לאותם שבויים לחכות שהוא יאבד זאת לגמרי וליפול צאן לטבח.
אני חייבת,אני חייבת למצוא דרך.
YOU ARE READING
WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)
Action(ספר אקשן/פסיכולגיה) לידיה מרסיליו,בת 24. תמיד הייתה תחושה רעה כלפיי הבוס החדש שלה,סיימון בייקר,משהו באינטואיציה שלה אמר לה לנוס במהרה מקרבתו. אך חששותיה כלפיו נקטעות כאשר פתאום סטוקר מסוכן ואי שפוי פורץ לחייה של לידיה,מסכן אותה ואת סביבתה. אותו א...