שקר תמורת שקר

חלק 29: הרגע בו גבינת קממבר מצילה את היום

"חכי, חיפושית, העגילים שלך!"

"הא?"

אדריאן סגר את עיניו בכוח בדיוק בזמן. מאחורי עפעפיו הסגורים היה אור ורוד חזק. החיפושית צווחה.

"לא ראיתי כלום," הוא טען. "הכל בסדר. הזהות שלך בטוחה."

"באמת לא ראית כלום?"

"מבטיח שלא ראיתי."

היא נתנה לאנחה גדולה לצאת מפיה שזה נשמע כאילו כל גופה הושפע מההקלה שחשה באותו הרגע. "בסדר. בסדר, זה לא אסון גמור. אתה כבר לא בשליטה של מאחדת הלבבות, הקוואמי שלי פשוט צריכה לאכול ו--" קול מבוהל נפלט ממנה. שתי ידיה תפסו את זרועותיו, וכמעט גרמו לו לפתוח את עיניו. "אנחנו חייבים ללכת."

"מ-מה?"

"אנחנו חייבים ללכת! מאחדת הלבבות מגיעה."

"אבל את לא החיפושית. אם--"

"חתול, פשוט תוציא אותי מכאן!" היא קפצה על גבו, כשידיה ורגליה כרוכות סביבו. "מהר!"

הוא פתח את עיניו. אזרחים תחת שליטתה התקדמו לעברם. מאחדת הלבבות מאחוריהם, צחקה וירתה לכל עבר. החתול השחור בלע את רוקו והוציא את המקל שלו ממקומו.

"לא סיפרת לי על הצבא הקטן הזה," הוא אמר.

"חתול! פחות דיבורים! יותר ריצה!"

נכון.

----------------------------------------

דעתו של החתול הייתה מוסחת. זה פשוט היה כל כך מוזר להרכיב את החיפושית- או את הזהות האמיתית שלה ליתר דיוק- על גבו. היא הייתה ממש שם: זרועותיה סביב צווארו, רגליה סביב מתניו, פניה לחוצות על כתפו. בלי מסכה, בלי חליפה אדומה מנוקדת. רק היא.

ליבו פעם בחוזקה שוב ושוב ושוב.

הוא כל כך, כל כך שמח שהיא חשבה על לתפס על גבו. עד כמה שהוא לעולם לא היה בוגד באמונה ומציץ אחורה, זה היה הרבה יותר קל לא להתעסק בפיתוי בכלל. (למרות שהוא היה גרוע בלא לבגוד בכבוד שלו כלפי האהבה שלו כלפיה, שהיא תהיה היחידה שהייתה נמצאת בליבו. קשרי אשמה הופיעו בבטנו בכל פעם שחשב על כמה שרצה לנשק את מרינט ליד נהר הסיין.)

"יש לנו בעיה," קול גבוה נשמע לצד אוזנו.

הוא נרתע והתאפק לא להסתכל אחורה. "מי זה?"

"רק הקוואמי שלי." החיפושית זזה במקומה. "מה קרה, טיקי?"

"אין עוגיות."

"מה? אבל הייתי יכולה להישבע שארזתי עוגיות הבוקר."

"אני חוששת שלא."

החתול כחכך בגרונו. "אה, יש סיבה שחוסר בעוגיות זה רע? זאת אומרת, אני יודע שעוגיות תמיד מצוינות, אבל..."

"הקוואמי שלי לא יכולה לשנות אותי."

הו.

כן, זה היה רע.