"איך היתה הארוחה?" שאלה מאי את רותם, אמה, עופרי ושיר שבדיוק חזרו לחדר השינה.
"את יודעת," מלמלה שיר, "די מגעיל, כמו תמיד."
"כן," חייכה, "אני בהחלט יודעת."
בכל הארוחות שהיו להן בבסיס עד כה, היו כמה קופסאות שימורים, לחמים וממרחים. אבל מאי השתדלה שלא להתלונן על דבר. במיוחד עכשיו, כשכל העם התגייס לעזרתם, שקונים להם כל מיני הפתעות, מבשלים להם מדי פעם מאכלים טעימים.
הכל. הכל כדי לעשות לחיילים טוב בלב.
כי ככה זה עם ישראל...
"את בטוחה שאת לא רעבה?" שאלה רותם.
"כן," גימגמה מאי, והורידה את מבטה לריצפה.
כבר כמה ימים שהם לא קיבלו שום עדכון לגבי דבי (דוב).
מה איתו?
היא הרגישה את גופה רועד, ידיה התכווצו (דבר שנהגה לעשות כשהייתה מעט לחוצה).
מה עובר עליו שם? הוא מוחזק בידי האויב האכזרי...
אולי הוא נמצא עשרות קילומטרים מתחת לפני האדמה, במנהרות תת קרקעיות בעזה...
ואם קר לו עכשיו? ואם הוא רעב?
הוא בטוח רק רוצה לחזור הביתה!
היא הביטה בשרשרת שהוא נתן לה, הרימה אותה מול עיניה והתבוננה בה בריקנות.
שרשרת של ארץ ישראל, כל כך יפה ועדינה...
פניו היפות והעדינות לא יצאו מראשה.
"מאי, את בסדר?"
היא הרגישה איך ראשה נסחף אל כל הזוועות, הצלקת בפניה שרפה כל כך, בערה על עורה העדין.
כולן הביטה בה בדאגה.
דממה בהולה שררה בחדר.
היא הרגישה את ראשה צורח. פניו המבוהלות של דבי הופיע מולה, כמו פלאשבק מתוך החלום, היא שמעה סדרת ייריות, מישהו לבוש שחור, מבטו מאיים... זה האויב, היא אמרה לעצמה, החוטף.
בית שרוף, מלא בפיח וסימני חורבן. דבי צרח... פניו המבוהלות התפוגגו, הבית ההרוס גם כן נעלם, אבל קול הייריות מסביבה לא פסק.
היא הרגישה את דופק ליבה מאיץ בתוכה, אבל אסור לעצור, הייריות חלפו ממש מעליהן, היא כופפה מיד את ראשה, יודעת שאסור לה ללכת לעזור לפצוע, אבל... כשהייריות פסקו לרגע, היא רצה אליו.
רגלו הימנית היתה ספוגה בדם... והעיניים שלו, שהיו ממש מוכרות לה, שהיו חלושות וכואבות כל כך.
הוא איבד הכרה, הלחץ בתוכה גער, סירנת האמבולנס, הלחץ. הלחץ היה עצום.
אבל, אסור להפסיק לרוץ, אסור להפסיק. אינספור אנשים נסים על נפשם. צעקות, צרחות, האויב נעמד מולם, מכוון אליהם את נשקו ו-
היא הרגישה את החזה שלה עולה ויורד במהירות, כשניסתה להסדיר את קצב נשימותיה.
ארבעת הבנות שנכחו בחד הביטו בה בדאגה. היא הרגישה כל כך לא נעים.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Pertualanganאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
