שתיים על הכוונת

פרק 42- העניינים מסתדרים אך לא קרובים ללהיות רגועים

לפתע, הרובה של מיל עבר לידיו של ג'ים. "מ-מה?" גמגם מיל ונשאר קפוא במקומו.
"תו..דה!"  ג'ים לקח את הרובה וירה במיל במהירות מפליאה.
"מה לאזעזל?!" צרח מיל. "מה עשית פרחח קטן?" הוא נראה עצבני. מאוד.
"אה זה?" הוא הביט ברובה. "פשוט לקחתי לך אותו. אני יכול לשגר כל דבר שאני נוגע בו". "כנראה שאתה לא מכיר את הנשק שלך כראוי" השתחצן ג'ים.
"באותו הרגע- הייתי צריך רק להתגרות בך כדי שלא תחשוד"
"אתה טיפש?! לא ידעת מה הרובה עושה. אם זה היה הורג אותך?!" מיל לגמרי לא הבין.
"זה היה הימור" אמר ג'ים. "תיארתי לעצמך שאתה פחות בקטע של להרוג. כך שלא היית יורה בי בראשי. כך שזה היה חייב להיות משהו אחר. כך ידעתי שלא אמות" הסביר ג'ים. ומיל רק התעצבן יותר "לאזעזל! לעזאזל!!" הוא קרא. "הובסתי על ידי תלמיד קטן? זה לא יכול להיות!"
"זה יכול ובעוד איך! אנחנו הדור שיביס אתכם!" קרא ג'ים ולרגע הרגיש כמו ביש. התחושה הייתה לא נעימה. אך הוא למד לקבל אותה במקום לתת לכדור שבראשו להשתלט על מוחו מחדש.

"הגיע הזמן סוף סוף להשתמש בגרזן. נכון?" שאל לן שאלה רטורית.
הפרופסור ממש רצה להגיד 'לא. זה לא הזמן'. אך ידע שאין בזה שום הגיון מול ערפדים.
אני אהרוג אותך מהר ואלך להציל את אח שלי" הוא צחק.
"להציל? אתם הערפדים יודעים להציל משהו בכלל?" הוא התעצבן אך מיד נרגע.
"כן הגיע הזמן למתקפה שלי" יירמן אמר. "אני חייב לעשות את זה" הוא לחש לעצמו.
לן לא הספיק להגיב וכבר הקיף את המסדרון הארוך אור צהוב וכדור צהוב קטן במרכז האור.
"זו המתקפה הכי טובה שלי. עם סיכון ענק" חשב יירמן לעצמו והכדור הלך וגדל.
לן התגונן. החרמש שלו הפך למין שריון מתכת. כמו שמקבלים בוגרי בית הספר. המחשבה הזו עיצבנה את  פרופסור יירמן אך לא יצא מריכוז במתקפה. לן צפה את הכדור הענק פוגע בו ונלחץ.
כעבור כמה שניות. שהכדור גדל לגודל של מיטה זוגית והפרופסור אמר את מילת הלחש הכדור פגע. בפרופסור. והוא התמוטט. ג'ים מיהר להעביר את עצמו הרחק מהכדור הענק הזה.
"מה?" לן לא הבין מה קורה. ואז פניו הפכו עצובות.
"לא הצלחתי להוציא מידע מהזקן.." הוא התבאס. ישב על הרצפה וחשב מה אפשר לעשות.
לאחר כמה שניות הפרופסור קם. כאילו קם מן המתים. "ניצחתי!" הוא קרא.
לן הרים אליו את עיניו והביט בו בשוק ואז חייך "יופי. אתה חי". הוא שמח.
ליירמן לא היה כוח להוציא מילה. הוא הרגיש מסוחרר. "תמות" הוא קיצר.
לן התחיל להרגיש מסוחרר. נפל על הרצפה והתשוקה לחלוטין. "א-ני לא יכול לה-להזיז את האי-ברים שלי" התקשה לן לדבר.
"אני אסביר לחלאה שכמוך את מה שקרה פה הרגע" הסתכל עליו הפרופסור במבט מתנשא ועצבני.
"המתקפה שלי היא נקראת אור מלאכי המוות. המתקפה אומנם לקחה ממני כמויות עצומות של אנרגיה. אך הכדור- שפגע בי החזיר לי אותם פי כמה וכמה. בזמן שאתה התגוננת בפניו- אני חיכיתי לו. אם הכדור לא היה גדל לקוטר המושלם- הייתי מת. זה ההימור שלקחתי על עצמי בתוכנית הזו. הכוחו של הכדור איפשר לי להורות לאנרגיית האור מסביבך להפוך לאנרגיית חשמל ולשתק אותך. ולבסוף להרוג אותך."
"למות בידי זקן? איף. מבאס. אבל התרשמתי! התוכנית שלך הייתה מושלמת אז אני מקבל את זה." אמר לן.
מר יירמן עשה לכיוונו פרצוף נגעל והצטרף לג'ים שישב בצד.
"מצטער שלא עזרתי לך. האמנתי שתוכל לעשות זאת בעצמך" הוא אמר בכנות.
"פשוט תודה בזה לין. אנחנו פשוט לא מסתדרים." אמר פרופסור יירמן.
"האמת. שאני מתחיל להבין אותך. באמת"
"זה מוזר.." חשב הפרופסור לעצמו. "זה כאילו הוא ישתנה לגמרי." הוא חשש שהכדור שנורה לתוך ראשו של ג'ים יכול לגרום למיל להשתלט לו על המוח.
"פרופסור" הוא התרגל לגמרי לכינוי "הכינוי- לין. מה ניסית להגיד בזה שקראת לי כך? אתה חושב שזה מראה כבוד כי הרגע סיימתי קרב מרשים? או שאתב צוחק עליי כי אתה שונא אותי?" ג'ים דרש להבין. "אני באמת לא יודע" הרגיע אותו יירמן. "מה שאני יודע זה כשאני מעריך את התלמידים שלי אני קורא להם בשם משפחתם- כדי להראות להם שהביאו כבוד למשפחתם. אני מניח שזה פשוט יצא לי באופן טבעי" הוא חייך אליו. ג'ים חייך בחזרה.
"אתה ממש חיסלת את מיל" יירמן גיחך
"אותו דבר לגבי לן" גיחך ג'ים גם הוא.
"לן היה עצוב בגלל מיל שנפגע. זה מבחיל אותי.. איך עדיין נשארו בהם שמץ של רגשות אחרי מה שהם עשו."
"אני מסכים. הם היו מגעילים ומוזרים" "אמרת שהערפדים באים לפה בכל שנה נכון?"
"כן. בכל שנה ביום מבחני המחצית שלהם. בוחרים מקום ציבורי אלפי ונלחמים כדי לכבוש אותו. מי שמצליח מקבל 100."
"אז בכל שנה מגיעים ערפדים כאלה מטורפים?" התעצבן ג'ים שבית הספר היה צריך לסבול מהם. ובכללי! כל הממלכה כולה!
"למען האמת- אתה צודק. למרות שכשחושבים על זה- כל הערפדים מטורפים. אך המטורפים והאמיצים ביותר הם שבאים לבית ספר כמו המוסד שלנו."
"בוא נעלה לקומה למעלה. אני בטוח שנוכל לעזור אחד לשני שם." הציע ג'ים. "גם חברים שלי שם" הוסיף.
מר יירמן הופתע. הוא רצה לשאול 'יש לך חברים?' אבל תהה לעצמו שהשאלה הזו לא כל כך הולמת. אם כי נכנס למעגל החברות הזה בדרך אפלה. ובמילה אחת- לונה.
השניים עלו מעלה ומצאו את כולם. כולם חוץ מהחלק השני בחבורה שלהם שהתפצלה.
"איפה דקר וביל?" שאל ג'ים את לונה. לא באמת היה אכפת לו מהשאר.
"אנחנו אלה שצריכים לשאול את השאלה הזו!" לונה החלה לדאוג. "כמובן ג'ים. תדאג רק לעצמך!!" היא התעצבנה עליו וג'ים עיקם פרצוף. אבל אז נשם עמוק.
"אני מתקשר לדקר" אמר והטלפון צלצל.
"כן המפקד?"
"פקידים. כלומר.. חברים." תיקן ג'ים את עצמו. "איפה אתם?"
"אנחנו מחפשים אתכם" אמרה לאריסה.
"רגע כמה זמן אתם מחפשים?" ג'ים נזכר שלריסה אמרה משהו על קארמה מושלמת. "זה אומר שבאותו הזמן הם כבר סיימו את העסק. והם עדיין מחפשים?! היה עדיף שהיינו נפגשים למעלה" אמר ג'ים במוחו.
"המחשבות שלי לא בטווח שלך. אה?" גבתו של ג'ים קפצה אחרי שציפה לשמוע צד של הבנה מאלכסיה.
"קפטן? אתה כאן??" שאלו הילדים בפעם השנייה במחשבה ששוב נקלע לצרות.
"מעצבנים! תעלו כבר למעלה!" צעק ג'ים מתוך הטלפון וניתק. כולם בקומה למעלה הסתכלו עליו מוזר.
"ג'ים למעלה" דקר הכה בראשו בידו.
"בואו נעלה" אמרה לאריסה והם הגיעו.
"אפשר לשאול רק שאלה אחת?" שאל ג'ים כאשר החבורה עלתה.
"למה לאזעזל לא אמרתם לי כלום בטלפון שרציתם לחפש אותנו?"
"רצינו לשאול איפה אתם. אבל ניתקת יותר מדי מהר. לא רצינו להתקשר שוב כי הנחנו שאתה בצרה וזה רק יסבך אתכם יותר. אז החלטנו לחפש אותכם לבד" הסבירה לאריסה.
"במסדרון הענק הזה?!" ג'ים לא היה משוכנע שהם באמת עשו זאת.
"מה הקטע של החקירה הזאת עכשיו?" נאנחה לאריסה והתיישבה.
"אם יש לך משהו חשוב להגיד תגידי בבקשה" אמר ג'ים בקול רך בדיוק כשעמד להגיד משהו ממש גס.
"כולנו חולקים מידע. ככה זה בצוות" אמרה אלכסיה כמין הסתם.
"סיפרת להם על כל מה שגילינו?" שאלה לאריסה את ג'ים.
אז ג'ים סיפר להם, על זה שהם לא באמת משפחה (מה שהם כבר ידעו), על הכוחות של הערפדים למטה. ועל כך שיש 2 משותקים ואחד מת. או אחד משותק ו2 מתים? לא ידוע מה קרה לערפד במחסום החבילות הזה. אך סיכויים גבוהים שהוא כבר מת.
"וואו! זה מדהים! הצלחתם להביס את כל הערפדים בבית הספר בכוחות עצמכם!" התפלאה לונה. יש סיכוי שזו הפעם הראשונה שהוא באמת מתכוונת להחמיא לג'ים באמת.
ג'ים הרגיש חמימות בלב. לונה באמת שמחה בו!
"עכשיו תורכם" אמר ג'ים. "גיליתם משהו חדש?"
לונה החלה לספר את הסיפור המלא על עברו של קייסי, איך 'האחים' נפגשו ואיך קייסי הגיע לממלכה.
"זו כמות עצומה של מידע! ככה נוכל לספר לביש ו.." אמרה לונה והשתתק כשחשבה שכנראה ג'ים לא ירצה לשמוע את זה.
"ו?" הוא שאל בחיוך.
לונה הופתעה. היא הרגישה שמאז שהם חזרו ג'ים מתנהג אחרת לגמרי.
"לא משנה.." סומק עלה על פניה. היא מפחדת שבסוף תתאהב בו באמת.
"בכל מקרה זו באמת כמות עצומה של מידע שתעזור לנו למצוא את קייסי."
"ממתי אכפת לך מקייסי?"
"טוב אמ.." הוא הובך. "אני מניח שהוא בכל זאת מישהו שאנחנו מכירים." הוא תירץ. ודקר ביל ואלכסיה הסתכלו בו, מופתעים.
לפתע כולם שמו לב למאריל. שישב יחד איתם והקשיב לשיחתם.
"ל-למה הוא לא קשור?" נבהל ביל.
"הוא משתף פעולה.." אמרה לונה והבינה עד כמה מוזר היא נשמעת.
"הוא יקח אותנו למקום בו קייסי נמצא" אילצה את עצמה לונה להמשיך.
"בהצלחה לשכנע את ביש בכך" צחק דקר.
"באופן כללי- זה מסוכן מדי" אמר ג'ים תוך כדי מחשבה.
"למה אתה לא יכול פשוט להגיד לנו איפה זה?!" התעצבנה אלכסיה בשומעה את הדברים.
"כי אני לא יודע בעצמי" ענה מאריל כאילו הדבר ברור כשמש.
"אז איך תביא אותנו לשם?" לונה שאלה בעוד עוצרת את אלכסיה מלהחטיף למאריל. ותוך כדי גם שואלת את עצמה מדוע היא עושה זאת.
"זה פשוט" אמר מאריל בקור רוח. אתם רואים את זה?"  הוא הוציא את אוסף הורדים שלו.
לאריסה קראה את מחשבותיה של אלכסיה שחשבה: "למי הוא הולך להציע?". לאריסה גיחכה מהעובדה הזאת.
"זה הנשק שלי. ורדי השטן. אם אני מכריז על יצור שהפרח שייך לו- אני יכול לשלוט בו באמצעות הפרח." המשיך מאריל להסביר. "טוב.. לא בדיוק לשלוט בו" הוא התלבט. "יותר לשלוט במערך הכוחות שלו. אני יכול להחליש אותו באמצעות תלישת עלי כותרת. או לחזק אותו באמצעות יצירת עלים. בעזרת העלים אני יכול לאתר את מיקומם של היצורים להם שייכים הוורדים- זה נוצר בעיקר בשביל שאביא להם את הוורדים שמגיעים להם, אך זה לא מחייב. הוורד הזה.." הוא הוציא אחד "הוורד הזה הוא בשביל קייסי. שנברא ביום הקרב שלי נגדו בספינה. לכן אני יכול רק בדרך זו למצוא אותו" הסביר מאריל.
"פשוט תביא לנו את הפרח" לונה כבר מרתה עצבים.
"קחי ילדה. תנסי לגעת בפרח" אמר לה מאריל בחיוך.
לונה העדיפה כבר שלא לעשות זאת.
"רגע רגע רגע" דקר כמעט התפקע מצחוק שלא יכל עוד להחזיק. "אנחנו הולכים לבטוח בערפד?! את בעצמך אמרת שערפדים שחקנים טובים"
"הוא הדרך היחידה שלנו למצוא את קייסי." אמרה לונה נחרצות. "אם הוא משקר אני אשלח אותו לגהנום" אמרה במבט קודר ומפחיד כך שאפילו במאריל עברה צמרמורת. "לא תכננתי לעשות שום דבר בכל מקרה.." משך בכתפיו. עדיין חיוור.