פרק 47💚

209 40 354
                                    

אוקיי אוקיי אוקיי
זה הולך להיות קצת מאתגר להעלות פרקים בימים הקרובים אז אבקש את סבלנותכן ❤️
קודם כל אני מעלה קצת את המטרות, פשוט בידיעה שאני ככל הנראה לא אוכל להעלות בכל יום כמו שעשיתי עד עכשיו
וגם בבקשה אמן- אם יש טעות או כל דבר, תשלחו לי בפרטי או שתגיבו כאן כדי שאוכל לנסות לתקן! ❤️

שרופה עליכן ברמות!
ואם כבר שרופה- הפרק של היום מוקדש לאהובתי מיי מנדלה mey_mandala
שהמציאה את לב השרופה 💖💖
ואם כבר מיי מנדלה, היא זאת שגרמה לי להתאהב בקומיקסים אז
כאילו
רוצו לקרוא את הקומיקס שהיא מתרגמת גחוכחדלדללדלדלדל

זהו עם החפירות
אוהבת
קריאה מהנההההההההה 😍🥰

💙💚

נקודת מבט הארי💚

"בוקר טוב לך." אמרתי ללואי כשראיתי שפקח את עיניו. הוא עדיין היה מכורבל בתוך זרועותיי, והיה נראה כמו מלאך. העברתי את ידי בין שיערותיו, שהיו מעט סבוכות מהשינה, והוא התכרבל קרוב יותר אליי, מחבק אותי חזק ומסרב לשחרר.

"בוקר טוב הארי." הוא השיב בקול מעט צרוד, וכחכך בגרונו בניסיון להעלים את הצרידות. אם הוא רק היה יודע איך הקול הצרוד של הבוקר שהשמיע גורם לצמרמורת מטורפת בגוף שלי, הוא כנראה לא היה מתאמץ להעלים את הצרידות הזו.

"אני עדיין לא מאמין שסלחת לי." הוא חייך חיוך רחב כשהרים את פניו אליי, ואני נתתי לו נשיקה קטנה על שפתיו. ליטפתי עם אגודלי את פניו, מעביר אותה על קו הלסת שלו באיטיות שגרמה ללואי לעצום את עיניו ולחייך חיוך רחב אפילו יותר.

אתמול הרגשתי כל כך קרוב ללואי, יותר קרוב משחשבתי שאי פעם ארשה לעצמי. סיפרתי לו את הדבר היחיד שלא סיפרתי לאף אדם מעולם, וחשבתי שבחיים לא אספר. והוא הקשיב לי. הוא היה כאן בשבילי, ליטף אותי וחיבק אותי, והוא לא שפט אותי לרגע.

אתמול שכבתי איתו. נתתי לו את מה שחשבתי שלא אתן לאף אחד אחר, וזה לא הפחיד אותי כמו שחשבתי. ציפיתי לקפוא, בדיוק כמו שקפאתי אז. ציפיתי להתקף חרדה. ציפיתי לדמעות, ציפיתי לתחושת מחנק שתשתק אותי. אבל לא.

הייתי איתו במצב הכי אינטימי שאפשר. עשיתי את זה מבלי לרעוד, וזה הרגיש טוב. הרגשתי נאהב, הרגשתי בטוח. הרגשתי בבית.

הצלחתי להעלים את החוויה הרעה והחשוכה באחת טובה יותר. חיובית יותר. שמחה יותר. אחת כזאת שהייתי שמח לזכור לנצח. ובהחלט, רציתי לזכור כל רגע ורגע. כל מגע, כל מבט, כל מילה.

"קמת בדיוק בזמן לוּ, אנחנו צריכים ללכת לבית הספר." אמרתי לו, והוא רטן בייאוש.

"אנחנו לא יכולים להישאר כאן היום?" הוא שאל וניסה לשקוע בין זרועותיי, אך אני הנדתי בראשי.

Behind Closed Doors || Larry StylinsonWhere stories live. Discover now