סודות

לד

לד. זה השם שמוכיח עד כמה הנשיא יודע הכל, עד כמה מגדת העתידות של הממלכה מצליחה לחזות את הכל, זה השם המושלם שיכלו לתת לי, זה מתאים לתדמית שאני מנסה ליצור, ולאיך שכולם מתנהגים אלי, אבל לד זה שם שלא הייתי רוצה שידעו עליו, ולכן הורי האריכו ללינדה, כי לשם לד יש משמעות, בכמה שפות זו אותה המשמעות, 'קרח'. כמובן שבעולם כמו שלנו, שבו שמש היא דבר אסור, ילדות שמקבלות את השם הזה ירצו שכולם ידעו עליו, אבל כשנתנו לי את השם הזה, היה הסבר נלווה, זה לא היה רק שם ונגמר הסיפור, מגדת העתידות אמרה שהשם הזה הולך להיות הניגוד המוחלט לרצונות שלי, אבל התיאור המושלם ליחס של כולם אלי, ושלי אל העולם, יחס קפוא, לב של קרח, זה לא דבר שהייתי רוצה שכולם ידעו ובטח שההורים לא רצו, ולכן הם האריכו את השם 'לד' ל'לינדה'. היחידים בעולם הזה שיודעים את שמי האמיתי הם אמא, אבא, ולין, לא הייתה שום דרך שבה היא תדע על שמי. "אמנדה תעזבי את הילדה, את לא רואה שהיא מפחדת ממך" אומר ריאן, האמת שלא פחדתי ממנה, שנאתי אותה, אני לא יודעת למה, אבל שנאתי אותה, אולי זה היה על זה שהיא יודעת את שמי, אולי על זה שבשנייה היא יכולה להרוג אותי ולקבוע את גורלי, אולי כי היא נראתה לי מוכרת, מוכרת מידי, ואולי סתאם, שנאה ממבט ראשון, לא משנה הסיבה, בינתיים, נסתדר עם 'מפחדת'. "סליחה, שכחתי, היי לינדה. אני כל הזמן מתבלבלת" אומרת אמנדה וקורצת אלי, לא הבנתי מה קורה פה, אבל הבנתי שעדיף שגם לי יהיה סכין, ושחתיכת המראה שלי לא שווה כלום במקום הזה, "איך עשיתם את הסכינים?" אני שואלת, "בעיקרון לא אנחנו עשינו אותם" אומרת אמנדה, "אבל גילפנו בהתחלה עם אבנים חדות ואז כל סכין בסכין השני, לשלי הוספתי חוד של אבן בקצה, פשוט תקעתי אותה שם בכוח" היא מוסיפה, "ואני העתקתי ממנה" אומר ריאן ומראה לי את הסכין שלו, הסכין שכבר ראיתי טוב טוב מקרוב, מקרוב מידי. "אני יכולה להכין גם לי אחת?", אני שואלת, כי אני לא רואה בסביבה לא אבן חדה מספיק ולא חתיכת עץ טובה, "את לא צריכה" אומרת אמנדה, שבדיוק סיימה לנקות את הסכין שהייתה עד לפני רגע תקועה בבטן הצבי, היא זורקת אותה אלי בקשת גבוהה, אני תופסת את הסכין ובוחנת אותה, גילופים עדינים גולפו בתחתית הלהב ומישהו חרץ בסכין חריצים שמתאימים לאצבעותי, אבן קטנה וחדה תקועה בקצה הסכין, "זו הסכין שלך" אומרת אמנדה ומוציאה סכין נוספת מכיס המכנס שלה, "וזו שלי" היא אומרת.
כשריאן מסיים לבשל חלקים מהצבי על מדורה קטנה שהדליק, כבר שוררת החשכה, אור הירח הקלוש חודר בקושי דרך חרכי העצים. אני אוכלת את החתיכה שלי ולא מזכירה את האוכל שיש בתיקי, אני צריכה לסמוך עליהם קצת יותר לפני זה, אני מסיימת לאכול ונשכבת לישון עם הסכין בכף ידי.
"קומי!" אני שומעת לחישה קרוב לאוזני, אני קמה ורואה את ריאן מעלי, "את זוכרת את היום שבו נפגשנו?", הוא שואל, זה לא יום שאני יכולה לשכוח..., "כן" אני עונה בפשטות, "אז את בטח שואלת למה הרגתי את הילד הזה, הנה התשובה, זה בגלל שאח שלו הרג אחת מאיתנו, אז נקמנו, ועכשיו אח שלו כאן, לפחות יהיה כאן עוד דקה" הוא אומר, אני קמה בזריזות והולכת אחרי ריאן "לא!" הוא לוחש בתקיפות, "אני מתחבא כאן, אמנדה מתחבאת במקום אחר, ואת הולכת רחוק, שלא תיפגעי", הוא אומר, אני מתחילה להיתרחק כשאני שומעת מאחורי עוד "לא!", "לכיוון השני" אומר ריאן, כשאני הולכת ומתרחקת, אני תוהה איך הם יודעים מאיפה הוא יגיע, או איך הם יודעים שהוא בכלל יגיע, 'אולי זה תכסיס', אני חושבת ונעצרת במקומי, הולכת לעץ רחוק יותר ומשתופפת, בטווח ראייה.
אני לא רואה את האדם שמחזיק את הסכין, אני רק רואה סכין, אני רואה אותה לשניה, בין סבך שיחים, אני רואה צללית אדם עוברת בריצה מהירה את העצים, הצללית הייתה גבוהה יחסית אבל לא היה אפשר לראות דבר במדוייק, תוך שבריר שנייה אני שומעת צרחת כאב, הקול היה של ריאן, נבהלתי, הצללית רצה במהירות למקום אחר, רעש חזק של נפילה נשמע, אני שומעת צרחת כאב קלה מצד הדמות התוקפת, צרחה עמוקה ונמוכה של נער בוגר, צרחת כאב גבוהה יותר נשמעת ואני מזהה את הקול של אמנדה, אני רואה יד מונפת באוויר ועוצרת, הדמות נעמדת ומסתכלת לכיווני, כך זה נראה בחושך, הדמות מתקדמת לעברי, אני מתחילה לראות יותר טוב את האדם המתקרב, הדמות באמת גבוהה יחסית, דמות חזקה וחסונה שהחזיק בידה מוט ברזל עבה, שנראה שהיה פעם חלק ממשהו גדול יותר, הדמות נעצרה מעלי, ליבי דפק בעוצמה, הפחד השתלט עלי, חתך רחב נראה ברגלו של הנער, "מי את?" הוא שואל, "לינדה" אני עונה בגמגום, מפחדת שתשובה לא נכון תגרום למותי, "לא ראיתי אותך אף פעם" אומר הנער, "אני הגעתי הנה רק לפני כמה ימים", אני אומרת, הפחד לא נותן לי לדבר יותר מידי, "כמה?" שואל הנער, "אני לא יודעת, הייתי מעולפת חלק מהזמן" אני אומרת, שקט שורר, אני מתרוממת מעט, המוות יהיה מהיר יותר בעמידה, אבל גם יהיה לי יותר סיכוי להתנגד לו, "את לא מספיק טובה בשביל להישאר בחיים" הוא אומר ומניף את המוט מעל ראשו, ליבי דופק בעוצמה, כתנועת התגוננות אני שולחת את זרועי קדימה, ומסובבת את ראשי, להגן על פני מהמכה, צעקת כאב חלושה נשמעת תוך רגע, אני מסתכלת לאחור ורואה חתך עמוק בידו של הנער, ובתוך החתך תקועה הסכין שלי, אני נזכרת מיד שישנתי עם הסכין בידי ושולפת אותה החוצה, אני דוקרת את הנער בבטנו, הוא צורח ורץ משם, או יותר נכון מדדה משם במהירות, אני לא רצה אחריו, אני רצה לעץ שבו ריאן התחבא ורואה את ריאן שרוע על האדמה, וחתך רחב ועמוק בבטנו.