להבה נצחית

Untitled Part 1

להבה נצחיתספר 1ההתפרצותמאת: נועם רוזנברגתוכן עניינים1 הנבואה מתגשמת.......................................... 2 הבריחה........................................................923 נשרפתי במוח של עצמי..................................154 אני לומדת לא לבטוח באנשים זקנים.................225 יצור בעל עין אחת רואה יותר טוב ממני..............32 ליקוי החמה..................................................416 חוזרים הביתה..............................................467 הקדמהאם אתם אוהבים חיות, ורציתם פעם להפוך לאחת, זה מה שקרה לי אבל זה היה כיף רק לקצת... אני טאיה, אני גרה בכפר עם אנשים לא רגילים. אתם בטח חושבים שלהפוך לחיות זה הדבר הכי כיף שקיים, אז צר לי לבשר לכם שאתם טועים בגדול! להפוך לחיה זה כיף רוב הזמן, אבל כשאתם חיה לא רגילה, זה קצת פחות כיף.מי ששמע פעם על כפר של אנשים שהופכים לחיות וניסה למצוא אותו, עצה שלי: אל! גם כנראה אלה סתם שמועות, ואם לא אז כנראה הגעתם לכפר שלי, ובואו נגיד ככה שאף אחד שם לא חובב מבקרים.טוב אז אחרי שהזהרתי אותכם תנו לי לספר לכם את הסיפור שלי...פרק 1הנבואה מתגשמתהיה היה פעם כפר קטן בשם "גורלין". הכפר הזה הוא לא היה סתם כפר, הוא היה כפר מיוחד של נורלינגס. נורלינגס הם זן של בני אדם עם יכולת להפוך אל החיה הרוחנית שלהם, כל פעם שאחד מהם מגיע לגיל 12 הוא יוצא למסע למצוא את החיה הרוחנית שלו. הם עבדו יחד כחיות וכבני אדם. לפני זמן רב מועצת הזקנים של הכפר נפגשו מסיבה מאוד מוזרה. זקן השבט החשוב ביותר קרא למועצה, הוא היה גבוה אבל יחסית זקן עם זקן ארוך מאוד, וקראו לו גור (על שם הכפר), הוא ישב על הכיסא העליון שהיה הכי גבוה. הם התאספו מסביב לשולחן. "למה זימנת את מועצת הזקנים לאחר 3 שנים?!" שאל אחד הזקנים בכעס. בגלל "הנבואה" אמר גור.כל הזקנים נבהלו, וניסו להבין על איזו נבואה מדובר. בגורלין לא היו הרבה נבואות והנבואות שהיו לרוב היו רעות. "אני מדבר על נבואת הפניקס!" המשיך גור. כל זקני השבט התלחששו ביניהם ולא הבינו על מה מדובר. גור ממשיך: "הנבואה אומרת שיום אחד שהכי נזדקק לה, יופיע הפניקס, ויציל אותנו מהקור. אני חושש שהזמן הגיע!"אני ילדה חברותית בת 11 ו-11 חודשים. עוד חודש אני יוצאת למסע כדי למצוא את החיה הרוחנית שלי. יש לי שיער חום, ועיניים אדומות. השיער שלי מגיע בערך לחצי הגב שלי. לרוב אני לובשת חולצה לבנה קצרה עם מכנסיים שחורים קצרים, וסוודר אדום קשור על המותניים ליתר ביטחון. יש לי נעליים שחורות. יש לי חבר בשם הנרי, ואנחנו נולדנו באותו יום, יש לו שיער קצר מטולטל בצבע שחור, ועיניים כחולות. הוא לרוב לובש חולצה לבנה קצרה ומכנסיים שחורים קצרים, וסוודר כחול קשור על המותן ליתר ביטחון. אני די בטוחה שהוא העתיק ממני.אני והנרי דומים בהרבה דברים חוץ מדבר אחד, המסע לחיה הרוחנית. פעם אחד מאנשי השבט יצא למסע אבל לא מצא את החיה שלו, אחרי זה הוא החליט לעזוב והאשים את כל הכפר על כך. אני הייתי מאוד לחוצה בנוגע לזה. דאגתי מאוד שאני לא אמצא את החיה שלי. הנרי ניסה כל הזמן לגרום לי להפסיק לדאוג, אבל שום דבר לא עזר.לאחר חודש, הגיע יום ההולדת ה-12 שלי ושל הנרי. הייתי נורא לחוצה ומודאגת, הנרי לעומת זאת הצליח לשמור על קור רוח. לבשנו כמו סינר-גלימה כזה, שהיה הבגד המסורתי. הלכנו לכיוון פסל שנראה כמו עמוד של ראשי חיות מגולפים מעץ, בחלק התחתון היה ראש של דוב, באמצע היה ראש של כריש, ובחלק העליון היה ראש של נשר. כשהלכנו לכיוון הפסל כמעט כל הכפר התאסף סביבנו. אמא שלי התחילה לבכות מאושר והפכה לבונה ובת אדם הרבה פעמים מרוב לחץ. כולם חיכו לגור שיגיע ויעשה את הטקס. "אני מגיע!" צעק גור מרחוק בעודו רץ ומתנשף. כאשר גור הגיע כולם היו מבולבלים, מפני שגור החזיק בידיו שלושה דברים עטופים בשמיכה לבנה קטיפתית עם מסגרת זהובה. כאשר גור משך את השמיכה הופיעו מולנו שתי חרבות עם ידיות אדומות מבריקות, וגרזן גדול בצבע כחול ים. "קחו אותם, הנשקים האלה יעזרו לכם במסע שלכם." אמר גור. אני לקחתי את שתי החרבות ושמתי אותן במקום להחזקת חרבות על הגב שלי, והנרי לקח את הגרזן ושם אותו ליד המותן. "כעת אנו נפרדים ומאחלים הצלחה להנרי וטאיה במסע שלהם" אמר גור. אני והנרי נפרדנו מהמשפחות שלנו ויצאנו לדרך. המסע צריך לעבור בשקט, אז לא דיברנו בכלל. טיפסנו על הרים, עברנו נהרות וטיילנו בפרדסים. עד שלילה אחד שמעתי קול מוזר מהעצים. התעוררתי והסתכלתי סביב, ולא ראיתי כלום. אחרי זה הסתכלתי על שק השינה של הנרי וראיתי אותו ישן, אז חזרתי לישון.אחרי כמה זמן התעוררתי עוד פעם ושמעתי את הקול המוזר שוב. הסתכלתי עוד פעם וראיתי שהענפים בעצים שלידי זזים. לקחתי את החרבות שלי והתחלתי לטפס על העץ.לאחר שהגעתי לצמרת, ראיתי אור זוהר בצבעים אדום, כתום וצהוב. הלכתי בעקבות האור ואז ראיתי שהאור מתחיל לעוף. המשכתי לרוץ ובלי ששמתי לב בעצם הלכתי על עננים! המשכתי לרוץ בעקבות האור ואז קפצתי ותפסתי אותו בידיים. פתחתי את הידיים ולא ראיתי שם כלום, ואז התעלפתי. כאשר התעוררתי מצאתי את עצמי בתוך שק השינה שלי, שתי החרבות שלי היו לידי, אבל לא הבנתי מה קרה. הרגשתי מאוד מאוד מוזר. כאשר ניסיתי להבין מה קורה שמתי לב שהנרי לא ישן בשק השינה שלו! בלי לחשוב פעמיים עמדתי לקחת את החרבות שלי אבל ראיתי כנף ולא את היד שלי. הלכתי במהירות אל הנהר, וכשהגעתי לשם ראיתי סוג של אפרוח אדמדם. חייכתי והבנתי שמצאתי את החיה שלי, אבל כאשר ניסיתי להפוך בחזרה לילדה, לא הצלחתי. ניסיתי לקרוא להנרי, אבל כל מה שיצא זה ציוץ קטן. הסתכלתי עוד הפעם במים, והתחלתי להיות טיפה עצובה, מפני שלא הצלחתי להפוך לילדה וחשבתי שאהיה תקועה ככה לתמיד. אבל לרגע שכחתי מזה כי שמתי לב שפתאום המים בנהר קפאו והפכו לקרח, ופתאום כל הקרח נשבר ועפו מלא רסיסי קרח. אחד מהרסיסים פגע בי ונהדפתי אחורה. בזמן שנהדפתי על הבטן, ראיתי את האבנים רועדים, שנייה לאחר מכן הרגשתי שהאדמה רועדת. הסתכלתי לכיוון הנהר וראיתי גוש קרח עולה לחיים! ניסיתי לברוח אבל הייתי מפוחדת מדי ולא הצלחתי לזוז. פתאום כשהוא בדיוק בא להתקיף אותי, מישהו זרק עליו משהו מאחור. ניסיתי להסתכל וראיתי סוג של חיה פרוותית, שדומה קצת לבונה. הגוש הסתובב והתקיף את החיה המסתורית. הוא פגע בחיה והיא עפה הצידה, עכשיו יכולתי לראות שזו הייתה לוטרה. האינסטינקטים שלי התחילו לפעול ובלי שידעתי מה אני עושה, הכנף השמאלית שלי נשלחה קדימה, ונוצה בוערת באש אדומה עברה ישירות דרך הגולם, והגולם נפל. הייתי כל כך מודהמת, שכמעט שכחתי מהלוטרה. ישר קמתי על הרגליים הקטנות שלי, והלכתי לעזור ללוטרה. הגעתי אל הלוטרה ועזרתי לה לקום, ופתאום הלוטרה זהרה באור כחול, זזתי אחורה וצפיתי במה שקורה פה, הלוטרה התחילה לשנות צורה. כאשר הלוטרה סיימה, ראיתי את הנרי! הבנתי שגם הוא מצא את החיה שלו. ניסיתי להפוך לילדה, אבל שוב אני לא הצלחתי. "תנשמי 1, 2, 3, 4. ואז תנשפי 1, 2, 3, 4, 5, 6." אמר הנרי. נשמתי ונשפתי ופתאום הרגשתי הרבה יותר רגועה. "עכשיו תנסי עוד הפעם" המשיך הנרי. ניסיתי עוד הפעם להפוך לילדה, ופתאום זהרתי באור אדמדם, והפכתי בחזרה לילדה. חיבקתי את הנרי חיבוק דוב, או בעצם חיבוק אפרוח, ואמרתי, "תודה". "רוצה לרוץ קצת?" שאלתי בצחקוק. "כן!" צעק הנרי וישר הפך ללוטרה והתחיל לרוץ. צחקקתי, והפכתי עוד הפעם לאפרוח האדום, והתחלתי לרוץ. ניסיתי לעופף קצת, בהתחלה מעדתי אבל לאחר כמה נסיונות הצלחתי לעוף. אני והנרי הגענו לצוק, וראינו משם את הכפר שלנו. שמחנו מאוד וגם הזלתי דמעה קטנה. פתאום, האדמה התחילה לרעוד, ושמעתי פיצוץ גדול מאחור. אני והנרי הסתובבנו, וראינו שהר לורגן, שהוא בעצם ההר שסיפק מים לנהרות ולאגמים של גורלין, התפרץ! אבל כשהוא התפרץ הצלחתי לראות שזה לא לבה כמו הר געש רגיל, אלא גושי קרח גדולים שחסמו את הנהרות והנחלים שהביאו מים לגורלין.פרק 2הבריחהאני והנרי היינו חייבים לרוץ לכפר, הפנים שלי עדיין קצת כאבו לי מהרסיס קרח שעף עליי, אבל זה לא שינה עכשיו. הפכתי לעצמי בחזרה וצעקתי להנרי: "הנרי!!! אנחנו חייבים להגיע אל הכפר!!!" הנרי הפך בחזרה לעצמו גם, וצעק, "נכון!" אני והנרי התחלנו להתגלש במורד הצוק, ואז רצנו לכיוון הכפר.כשהגענו לכפר, שכחתי מהכל, ורצתי לחבק את אמא שלי. אני בכיתי מאושר וכמעט שכחתי שבכלל יש כפר ואנשים מסביבנו. כל כך התגעגתי לאמא שלי. אחרי כמה שניות של חיבוק, אמא שלי שיחררה ואמרה לי שהיא הולכת הבייתה ומחכה לי שם הפתעה. אני דיברתי קצת עם חברים ושיחקתי קצת, ולאחר כמה שעות השמש התחילה לשקוע וידעתי שאני צריכה לחזור הבייתה. הלכתי הבייתה ופתחתי את הדלת, הבית נראה ריק ולא ראיתי שם את אמא שלי. הלכתי לחדר שלי, הוא לא חדר כזה גדול אבל אני אוהבת אותו מאוד. כמובן שכשהגעתי לחדר ישר התמוטטתי על המיטה. אחרי טיפה זמן ראיתי ליד המיטה מתנה עטופה, כמובן שלא חשבתי פעמיים ופתחתי אותה. בתוך המתנה הייתה עוד מתנה קטנה יותר, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. עד שלבסוף הגעתי למתנה האחרונה, פתחתי אותה ומצאתי בתוכה שתי אבני חן אדומות, שנראו קצת כמו רובי. אני לא ממש הבנתי למה אמא שלי נתנה לי מתנה כזאת, אז הלכתי לשאול אותה. יצאתי מהבית ויצאתי לחפש את אמא שלי. הלכתי לכיוון של הבית של הנרי כדי לקרוא לו לעזור לי לחפש, אבל כשבאתי לצעוק לו שיבוא, שמעתי אותו מדבר עם מישהו מיסתורי. "ספר לי! אני יודע שזה לא נהוג לגלות אבל זה יכול להציל את העולם!" שמעתי את הקול המיסתורי אומר בעצבנות. "אבל אני רק מנסה לשמור עליה!" אמר הנרי. "אני יודע! אבל אם מה שאני חושב נכון, מה הטעם לסכן את כולם בשביל להגן רק עליה?!" המשיך הקול המסתורי. הנרי השפיל את מבטו והודה: "פניקס, אדוני, פניקס."הבחור המסתורי אמר בעצבות: "אז אני חושששנצטרך לקחת מפה את טאיה."גם אני וגם הנרי נבהלנו, ואז ראיתי שהם מתקרבים ליציאה, אז ישר קפצתי לשיח ליד כדי שלא יראו אותי. כשהתחבאתי חשבתי על מה שהם אמרו, "למה האיש המיסתורי רצה לדעת מה החיה שלי? לאן רוצים לשלוח אותי? מה זה פניקס?עברו לי המון מחשבות בראש, אבל השאלה שהכי הפריעה לי זו לאן הם רצו לקחת אותי? היו הרבה שאלות ללא הרבה תשובות, אבלדבר אחד שהבנתי מכל מה שהם אמרו, זה שהם רוצים לקחת אותי מפה!הבנתי שהדרך היחידה שאני אוכל לבחור לאן ללכת, זה לברוח! בלי לחשוב פעמיים רצתי לחדר שלי, לקחתי את החרבות, יצאתי מהחלון, וברחתי אל היער.היה חשוך, והייתי מאוד עייפה, אבל לא הסכמתי שיקחו אותי. אני תמיד הסתדרתי טוב עם חיות, אבל לא עם אנשים. אני כן הסתדרתי טוב עם הנרי אבל זה היה קל כי אנחנו הכרנו מהילדות. אבל לא היו לי עוד חברים, אז רוב הזמן הייתי הולכת אל היער ומשחקת עם החיות.אבל אף פעם לא הייתי פה בלילה, בלילה הכל חשוך ומפחיד, כל החיות שהייתי משחקת איתן כבר ישנות.הדבר היחיד שנתן לי אור זה הירח והכוכבים.ואז הבנתי, החידה שלי זו ציפור אש! אני יכולה לעשות אור לעצמי! הפכתי לפניקס מה שזה לא יהיה ואז הפכתי לגוש נוצות קטן עשוי מאש, שעושה אור בלתי מוגבל, אבל אני לא יודעת למה, הרגשתי יחסית חלשה. ככל שצעדתי יותר לעומק היער, הרגשתי יותר ויותר חלשה. אחרי כמה זמן אני שמתי לב שיש לי צל, שהיה מאוד מוזר אם כי לא היה מסביבי אור בכלל חוץ ממני.הייתי חלשה מכדי לחשוב על זה, לא רציתי להמשיך עוד כי הייתי ממש חלשה וכמעט לא החזקתי מעמדכשהייתי בערך בקרחת היער, הייתי מאוד חלשה ועייפה. הצל שלי נהיה גדול יותר, ואז אני פשוט התעלפתי.אחרי כמה זמן, אני לא יודעת אם זה דקות, שעות, או אפילו ימים, אבל עבר הרבה זמן. "איפה אני?" שאלתי את החלל הריק.זה היה נראה כמו חלל אין סופי. הייתי בתוך נוזל אדמדם כזה עם הריח מאוד טוב.לא הבנתי בכלל איפה אני ורציתי פשוט לחזור הביתה. מה שהיה גם מוזר זה שלא הייתי ציפור אש, אלא הייתי עצמי.לאחר שהסתובבתי קצת, מצאתי שולחן עם נייר מקופל.הלכתי מיד לשולחן, לקחתי את הנייר ופתחתי אותו.זה היה פתק. ברוכים הבאים,הגעתם למוחשל טאיה,טאיה לאכאן כעת,אנא נסו שובמאוחר יותר.לא הבנתי כלום. זה היה מאוד מוזר למצוא שולחן עם פתק כזה באמצע שום מקום. פתאום האדמה רעדה וכל הנוזל האדום נשאב לתוך הרצפה. חשבתי לעצמי: מה קורה עם רעידות אדמה בזמן האחרון?!מולי, פתאום הופיע מסך ענקי שמראה את היער.זה היה בוקר, בואו נגיד שעברו כמה שעות מאז שהתעלפתי. פתאום המסך התחיל לזוז, וזה כאילו המסך מראה את מה שהעיניים של הגוף שלי רואות. זה נראה כאילו מישהו אחר נמצא בתוך הגוף שלי.פתאום שמעתי מאחור צליל אזעקה, ישר הסתובבתי אחורה וראיתי ביתנים קטנים בגודל של חדר יוצאים מהרצפה. היו חמישה מהם.על כל אחד היה שלט עם קטגוריה שקשורה למוח.על השלט של הביתן הימני היה כתוב רגש.על השלט של הביתן השני מימין היה כתוב מחשבה.על השלט של הביתן האמצעי היה כתוב זיכרון.על השלט של הביתן השני משמאל היה כתוב תחביב.על השלט של הביתן השמאלי היה כתוב פעולה.התקדמתי לכיוון הביתן הימני. ניסיתי לפתוח את הדלת אבל זה לא עבד. לאחר כמה נסיונות, פשוט נשענתי על הדלת, והדלת התחילה לזהור והיא נפתחה ואני נפלתי פנימה על הגב. קמתי מהרצפה, וראיתי שולחן עם מסך כמו בחלל הגדול אבל בקטן. על השולחן היו מתגים ומעל כל מתג היה רגש.התקרבתי לשולחן וצפיתי במסך. זה נראה שכבר היה צהריים. צפיתי בזה עוד קצת בזמן שהסתובבתי סביב חושבת על מה לעשות.לאחר כמה סיבובים הפסקתי להסתובב והרגשתי סחרחורת. כמעט נפלתי אבל אז נשענתי על השולחן ובטעות לחצתי על המתג של עצב. המסך התחיל להיות רטוב ומטושטש אבל לא מהצד שלי, אלא מהצד של הגוף שלי מה שאומר שהגוף שלי בוכה."וואו, אני לא רציתי לדעת איך המוח שלי עובד. זה די קריפי." אמרתי לעצמי.פתאום המסך התחיל להתבהר ויכולתי לראות בבירור מה קורה, אני מניחה שהגוף שלי הפסיק לבכות. יצאתי מהביתן של הרגשות והלכתי לביתן של הפעולות.שם גם היה את המסך, אבל לא היה שם שולחן, אלא היתה שם תלבושת. לבשתי את התלבושת, וראיתי שכשהזזתי משהו הגוף שלי גם זז. ראיתי שהגוף שלי מתקרב לגורלין, אז הזזתי אותו וניסיתי להחזיר אותו לקרחת היער. פתאום באמצע הדרך, התחלתי להישאב אל תוך הרצפה. לאחר כמה שניות נשאבתי כולי אל תוך הרצפה.פרק 3נשרפתי במוח של עצמיכאשר התעוררתי, הייתי בחדר שלי, בגוף שלי, בבגדים שלי.שכבתי על המיתה, שותה משקה טעים במיוחד. מולי ראיתי את הנרי ואמא שלי מדברים. הם דיברו עליי, עד שהנרי שם לב שהתעררתי."התעוררת!" הנרי אמר"כן, מה קרה פה?""את ברחת. הנרי מצא אותך מעולפת בקרחת היער." אמרה אמא שלי. הראש שלי כאב מאוד. "אני זוכרת שברחתי, ואני זוכרת שהייתי בתוך המוח שלי." אמרתי.הנרי חשב לרגע, ואז אמר בחשדנות: "הדרך היחידה להיכנס לתוך המחשבות של עצמך זה או שעושים בכוונה, מה שכנראה לא עשית, או שמישהו השתלט לך על הגוף ואת מרותקת לראש שלך עד שהוא יוצא ממך.""רק רגע. אתה אומר שמישהו השתלט עליי, נכנס לי לגוף וניסה לשלוט בי?!" אמרתי."בעיקרון... כן" אמר הנרי בקול מתוח.אמא שלי עמדה ואמרה: "טוב עכשיו אתם צריכים ללכת לגור. אני צריכים להתחיל להתאמן!""ל... ל... להתאמן?" גמגמתי בקול מתוח. "למה?" שאלתי את אמא שלי."אנחנו מתאמנים כי את... את הפניקס מהנבואה טאיה." אמר הנרי.שררה שתיקה ארוכה בחדר, עד שהנרי המשיך: "את צריכה להתאמן, לעלות להר געש, ולהמיס את הקרחונים כדי שיהיה לכפר מים. בלי מים אני חושש שלא נשרוד.""אז למה אנחנו מחכים בדיוק?! חייבים לצאת להר עכשיו!" אמרתי.הנרי ניסה לומר משהו אבל קטעתי אותו וניסיתי לקום, ואז בדיוק כשעמדתי על הרגליים הראש שלי התחיל לכאוב נורא ונפלתי על המיטה."את צריכה לנוח. כשמשתלטים לך על הגוף, יש הרבה תופעות לוואי." אמרה אמא שלי."טוב" אמרתי מתוסכלת. אני אף פעם לא אהבתי להרגיש חסר תועלת. "אבל מה אני אעשה בינתיים? אמרתם שאני חייבת ללכת להר ולא אף אחד אחר. בלי מים, כולם ימותו! אין לנו זמן!" אמרתי בכעס."את צודקת" אמא שלי אמרה. לא הבנתי כלום, פעם אחת הם אמרו שאני צריכה לנוח, ופעם אחרת הם אמרו שאני צריכה להתאמן."את אולי לא תתאמני פיזית, אבל את תתאמני נפשית." המשיכה אמא שלי."מה זאת אומרת? איך אני אתאמן נפשית? מה זה אומר בכלל?" אמרתי בחוסר הבנה מוחלטת."תעצמי את עיניך, תרוקני את הראש מכל מחשבות, ואז תפתחי עיניים." אמרה אמא שלי כאילו אני אמורה להבין מזה משהו.לא הבנתי למה, אבל בכל זאת עשיתי את זה. כאשר פתחתי את עיניי הייתי במוח שלי, כמו פעם קודמת, רק נראה שהפעם מההתחלה לא היו מים, וגם לא היה את השולחן עם הפתק. מכירים את זה שאתם פשוט שומעים קולות בתוך הראש שלכם? אז זה מה שקרה לי. אני שמעתי קול משום מקום, שנשמע כמו הקול של אמא שלי. הקול אמר שאני צריכה ללכת עד שאני אראה משהו זוהר בצבע אדמדם. הקול אמר שהנרי אמר לה שלא הצלחתי לשלוט בהפיכה לפניקס ולילדה.עשיתי כפי שאמא שלי אמרה. טיילתי בחלל האין סופי שיש פה ולא ראיתי שום דבר זוהר. חשבתי אולי להפוך לפניקס ואז אני אוכל לעוף ולחפש טוב יותר, אבל לא הצלחתי.אחרי כמה זמן, והרבה הרבה הרבה הרבה הליכה, מצאתי אש אדמדמה מרחפת באוויר.האש פתאום התחילה לזוז מהר מאוד ובקושי הצלחתי להשיג אותה. אחרי כמה זמן של ריצה, האש עצרה ועברתי דרכה כי לא הצלחתי לעצור בזמן. לא קרה לי כלום, אבל זה הרגיש כמו תחושה מאוד חמימה.מולי הייתה מערה ענקית והאש נכנסה לתוכה."את רוצה שאני אלך לתוך המערה החשוכה והמפחידה הזאת?! איך זה אמור לעזור לי?!" שאלתי את האש כאילו היא תענה לי.אחרי התלבטות קטנה החלטתי להיכנס למערה עם חרבות שלופות למקרה שמשהו יקפוץ עליי.לא ראיתי כלום. היה מלא ערפל מסביבי שעטף אותי כמו שמיכה קרה. בערפל לפעמים ראיתי זוהר צהבהב שנוצר מסיבה מוזרה שלא ידעתי מה היא.אחרי כמה פעמים שהאור הצהוב הופיע, ראיתי דמות מסתורית.לא הבנתי מי זה, אבל אם הוא היה בתוך המוח שלי, אז כנראה שהייתי צריכה לפגוש אותו.פתאום הדמות מהערפל יצאה, ויכולתי ממש לגעת בה, אבל היא גם נראית וגם הריחה כאילו לא התקלחה בערך חודש.זה היה גבר מבוגר, שנראה בערך בן מאה. היה לו זקן ארוך לבן, ושלוש שערות דלילות על הראש.הוא קירב את היד שלו אל הפנים שלי, זה היה קצת מלחיץ. כשהיד שלו הייתה ממש מול הפנים שלי הוא אמר בהתלהבות: "רוצה פודינג?" והפך את היד והופיעו שם פודינג וכפית.הוא פתח את הפודינג והתחיל לאכול, בזמן שאני פשוט עמדתי שם לא מבינה כלום, ומרגישה כאילו הוא משוגע."אה, תגיד, מי אתה בדיוק ולמה אתה נמצא בתוך המוח שלי?!" שאלתי בכעס."אני הוא גלאן! אני הגורו שלך!" אמר גלאן בדרמטיות."מה זה גורו?""מדריך, אני אדריך אותך כשתצטרכי, אני תמיד נמצא בתוך המוח שלך." ענה לי גלאן."טוב, אז אמא שלי אמרה לי שאני צריכה לדעת לשלוט בהפיכה לפניקס, אז... אתה יכול לעזור לי?"הפה של גלאן נפער והכפית והפודינג נפלו לו מהיד."אני הגורו של הפניקס?! אני באמת הגורו של הפניקס!"."אמ... כן... למה זה דבר כל כך טוב?""בואי אחריי" אמר גלאן והתקדם לעבר תהום במערה. לא שמתי לב בכלל, אבל בזמן שדיברנו, כל הערפל התפזר ועל קירות המערה הודלקו לפידים.הלכתי אחרי גלאן, בזמן שהסתכלתי על קירות המערה, שהיו חרוטים שם את כל הכישלונות של החיים שלי, כי בכל זאת אנחנו בתוך המוח שלי.גלאן התחיל לרוץ, אז כמובן שרצתי אחריו.ככל שהתקדמנו הרגשתי תחושה יותר חמימה, כמו שהרגשתי "כשנשרפתי" (עברתי דרך האש המעופפת) רק יותר חמים.פתאום, גלאן נעצר, וכמובן שהתנגשתי בוא."איך אני שונאת כשעוצרים מולי בפתאומיות" מלמלתי לעצמי."שמעתי את זה" אמר גלאן."אבל אנ-" התחלתי לדבר אבל גלאן קטע אותי ואמר: "לא משנה עכשיו, תסתכלי!" הוא הצביע על הקיר שהגענו אליו.בהתחלה לא ראיתי כלום, אבל אז גלאן נקש באצבעותיו, ופתאום, הכל קיבל צבע וזה כבר לא רק אפור. המשכתי להסתכל על הקיר, וגם אם ניסיתי להזיז את הראש לא יכולתי.על הקיר התחילו להיחרט דברים, אחרי כמה שניות על הסתכלות בקיר, כמו להסתכל על צבע מתייבש, ראיתי אותי, ואת גלאן עומדים מול הקיר.רק רגע אם הקירות של המערה מראות את הטעויות בחיים שלי... חשבתי לעצמי."גלאן... מה זה אומר?...""הו את לא תביני ילדה, רק אחרי שאני אעשה את זה!" פתאום, גלאן הצמיח כנפיים, גידל קשקשים, והפך לדרקון ירוק עצום. קפאתי במקום מפחד וכמעט ברח לי. הוא ישר שלח עליי כדור אש ענקי, אבל הצלחתי להתחמק בזמן. הוא שלח עוד אחד, אבל גם ממנו התחמקתי. ואז הוא ניסה משהו חדש, הוא השליך את הזנב שלו, פגע לי ברגליים, ונפלתי. אחרי זה הוא נופף בכנפיים שלו כל כך חזק, שהבגדים שלי כמעט עפו. אחרי זה, כשהייתי מרותקת לרצפה, הוא שלח כדור אש גדול יותר מהשניים הקודמים, שמקרוב נראה כמו השמש. ממנו לא הצלחתי להתחמק, ראיתי את כל החיים שלי עוברים על פניי, ואז, ברגע האחרון, הרגשתי כאב במקום כלשהו בגוף, אני לא בטוחה איפה, ואז הכדור אש עבר דרכי ולא עשה לי שום דבר. ניסיתי לעשות משהו. התרכזתי, והצלחתי סוף כל סוף להפוך לפניקס! בזמן הזה גלאן הדרקון שלח עליי עוד כדור אש, אבל לפני שהוא פגע בי, כמו מלפני, שלחתי כנף קדימה ונוצה בוערת עפה על כדור האש והסטה אותו אל הצד השני, ופגע בגלאן.גלאן הפך בחזרה לבן אדם, ואמר בשמחה: "הצלחת! הצלחת! הצלחת!"הפכתי בחזרה לילדה, ואמרתי: "מה הצלחתי? אני לא מבינה.""טאיה! את לא מבינה! את הצלחת לשלוט בהפיכה לפניקס!""אה נכון! רגע רגע, אתה אומר שכל הקרב הזה היה מבחן?! זה היה מבוים?!""אה... כן! זאת הדרך שלי. לכל אחד במשפחת גלאן יש דרך משלו, זאת הדרך שלי.""רגע רגע, אז השם הפרטי שלך הוא לא גלאן?! ודבר שני, יש לך אחים?!""אחד, כן, השם הפרטי שלי ארוך מדי שאפילו אני לא זוכר אותו. שתיים, כן ברור, נראה לך שרק לך יש גורו במוח?! לכולם יש דרקון אחד או שניים.""טוב אני יוצאת מפה להתראות גלאן. רק... בעיה, איך אני יוצאת מפה?!""פשוט תתרכזי, ותצאי! ממש כמו שנכנסת."התרכזתי, חשבתי על אמא שלי, וכשפתחתי עיניים הייתי בחדר שלי, במיתה שלי.פרק 4אני לומדת לא לעזור לאנשים זקנים"איפה אני?" שאלתי בבלבול."מה זאת אומרת? את במיתה דלך, איפה שהיית לפני כמה דקות, שניות, בקיצור במשך הרבה זמן." אמר הנרי. "נו אז את נכנסת לראש?" שאלה אמא שלי."מה? כבר הייתי שם, והיה את גלאן, והיה דרקון, ולא היה נוזל מוזר." אמרתי."איך היית שם? עברו רק כמה שניות מאז שאמרתי לך." אמרה אמא שלי."מה?! לא! עברו כמה שעות!" אמרתי."כן? כי פה לא עבר יותר מחמש דקות. רגע, אם היית בראש שלך תהפכי לפניקס!" אמר הנרי.הקשבתי להנרי, והפכתי לפניקס וחזרתי לילדה."וואו! אז זה נכון!" אמר הנרי בהתלהבות."עכשיו אפשר לצאת למסע!" המשיך."נכון! נוכל להציל את כולם!" אמרתי"אבל רגע, אמא יש לכם תכנית איך להסתדר בלי מים?" שאלתי בדאגה."כן... אבל זאת תכנית לא כל כך יעילה..." אמרה אמא שלי בחשש."מה התכנית?" שאלתי."התכנית היא להמיס את הגושי קרח הקטנים שקרובים אלינו מהגושים הגדולים, אבל אין הרבה גושים, אז זה קשה מאוד." אמא שלי אמרה."אז זה אומר שאנחנו צריכים לצאת עכשיו! אין זמן!" אמרתי."נכון! אז תארזי את הדברים, נצא בזריחה." אמר הנרי בחשש והתלהבות.ארזתי את הבגדים שלי, אמא שלי נתנה לי קצת מים ממה שיש להם למסע, ולקחתי את החרבות שלי שיהיו כל הזמן לידי, לקחתי את שק השינה שלי, ואת הבובה שלי.כשהגיע הלילה, כשהייתי צריכה ללכת לישון, הרגשתי מאוד מוזר. הייתי במיתה הרבה זמן, אבל לא הצלחתי להירדם בגלל כל ההתלהבות והפחד.התלהבתי מזה שאני עומדת לצאת למסע שיכול להציל את כל הכפר, וגם שיש לי משהו משמעותי בחיים שלי, ולא סתם לחיות בגורל חסר חשיבות, אבל בוא זמנית, אני פחדתי מאוד, מפני שכל הכפר תלוי בידיים שלי ושל הנרי, ואסור לנו לפשל!לאחר כמה זמן ששכבתי אני עם המחשבות שלי, הצלחתי סוף כל סוף להירדם.החלום שלי התחיל נורמלי לחלוטין, רק שהנהרות זרמו, הפרחים פרחו, והשמש זרחה, אבל משום מה, באוויר הייתה תחושה של אופל. לא ידעתי אם זה אופל מהסוג הטוב או מהסוג הרע.כשהסתכלתי מסביב, לא ראיתי אף אחד, ואז ראיתי צל ענקי עובר מעלי, ואז הופיעו לידי כל אנשי הכפר, וכל החברים שלי: אמא שלי, הנרי, גור, ועוד הרבה חברים. אחרי זה, כל הפסלים התנפצו ואיתם החברים שלי. ישר אחרי הסיוט הזה, התעוררתי בבהלה איומה.לפי מה שראיתי, היה כבר זריחה. הציפורים צייצו, השמש בהקה מבין העצים, אבל עדיין לא היה מים. התלבשתי מהר, אספתי את הציוד, והלכתי לחפש את אמא שלי ואת הנרי.לאחר כמה דקות, מצאתי אותם מדברים עם גור על המסע שלנו."שלומות כולם! התעוררתי ואני מוכנה במאה אחוזים לצאת למסע!" אמרתי בזמן שאני עושה פוזות מצחיקות."בוקר טוב טאיה" אמר הנרי, "אני קצת מודאג מהמסע אבל אם את מוכנה, אז אני מניח שאני צריך גם להיות מוכן!" המשיך הנרי בקול מתוח. אמא שלי נראית מאוד מודאגת, כאילו עוד מאט היא עומדת להתעלף.אחרי כמה זמן של דיבורים, אני והנרי סוף סוף יצאנו למסע שלנו.נשמתי נשימה עמוקה, ואמרתי: "איזה ריח טוב של יער מתוק ופירות!""אני לא כל כך מסכים איתך... לגבי הריח כן, אבל לא לגבי זה שהיער מתוק... הוא די מפחיד, במיוחד בלילה." אמר הנרי. לאחר כמה זמן של דיבורים, השמש זרחה לגמרי, והגיע הזמן לצאת לדרך."הגיע הזמן! קדימה הנרי!" צעקתי לכיוון הנרי."אני בא, אני בא!" אמר הנרי בחוסר התלהבות מוחלט.אני רצתי במקום, כדי לצבור אנרגיה עד שהנרי יגיע. עד שהוא הגיע, כבר התעייפתי. סוף כל סוף יצאנו למסע! כאשר יצאנו, הכל פרח והיה אווירה טובה.לאחר כמה זמן, כשהיה כבר צהריים, שמעתי קרקור גדול. שלפתי את החרבות שלי, והתכוננתי לקרב, ואז הנרי אמר: "סליחה, זו רק הבטן שלי.""אתה רציני?!" שאלתי בצחקוק, והחזרתי את החרבות למקום שלהן."כן... סליחה על זה..." אמר הנרי במבוכה.עד שלא קרקרה לו הבטן, לא שמתי לב, אבל בעצם גם אני הייתי רעבה מאוד.כשחיפשנו פירות לא רעילים, שבדקנו לפי העשרות ספרים שהנרי לקח איתו, מאחורי אחד השיחים, ראיתי ביתן, הוא נראה מאוד ישן, עם גג מתפרק."הנרי בוא רגע!" צעקתי להנרי בהתרגשות."אני בא!" הנרי צעק והגיע אליי. "מה יש פה?" שאל הנרי."תסתכל!" אמרתי לו והצבעתי על הביתן."אני לא חושב שכדאי לנו..." לפני שהספיק לדבר רצתי לכיוון הביתן וצעקתי בדרך: "אולי יש פה אוכל!"אני חושבת שהמחשבה על אוכל, שיכנעה אותו מאוד."טוב, אני מגיע!" צעק הנרי בעודו רץ.כשהגענו, הנרי התנשף בחוזקה ואמר: "אני שונא לרוץ!"נכנסנו לתוך הבית בזהירות, ולא ראינו שום דבר. כל מה שקרה שם, זה ששמעתי מישהו, או משהו עובר במהירות בין החדרים.החדרים נראו ריקים, אבל עדיין שמעתי קולות.הייתה שם תחושה של רשע, ובאחד החדרים שעברנו בהם, קפצה עלינו אישה זקנה, שנראתה מאוד מקומטת, והייתה יחסית נמוכה. הייתה לה שמלה ורודה, ונעליים שחורות."מ... מ... מי את?" גמגמתי. הזקנה הוציאה פנקס קטן, ועט מהכיס בשמלה שלה. היא התחילה לכתוב משהו, ואני והנרי החלפנו מבטים מתוחים.בסופו של דבר, היא הראתה לנו את הפנקס, והיה כתוב שם משהו בשפה שאני לא מבינה, ומתחת לזה, היה כתוב: אני אילמת.לא הבנתי מה זה אומר, כי לא השקעתי כל כך בלימודים, העברתי להנרי מבט שאומר: מה זה אומר?"היא לא יכולה לדבר" לחש לי הנרי."סליחה על החוצפה, אני טאיה, וזה הנרי" אמרתי והצבעתי על הנרי.הנרי ישר התפרץ ואמר: "כמו שטאיה אמרה, סליחה על החוצפה, אבל אני וטאיה במסע קשה, אז רצינו לדעת, יש לך אוכל במקרה?"הזקנה התחילה ללכת והניפה את היד בצורה של: תעקבו אחריי.אני והנרי החלפנו מבטים מתוחים, ואז התחלנו לעקוב אחריה.הגענו לחדר גדול, שנראה כמו הסלון. הזקנה הצביעה על השולחן בפינה, ופשוט התיישבנו. הזקנה הלכה מהחדר, ותוך כמה שניות, היא חזרה עם מלא אוכל: סטייקים, פירות, סלטים ועוד.ישר התחלנו לאכול, והאוכל היה טעים כל כך. רק אחרי כמה זמן שאכלתי, שמתי לב שהזקנה מביטה בי ובהנרי מבטים חשודים. למרות זאת, המשכתי לאכול אבל פקחתי עין ליתר ביטחון. הזקנה התחילה לכתוב שוב בפנקס, והראתה לנו, היה כתוב שם: יש לי פיסת מידה שתוכל לעזור לכם מאוד, אבל קודם, תוכלו לעזור לי בבקשה? לפני שהספקתי לדבר, הנרי בלע אוכל ואמר: "בטח שנוכל, אחרי כל האוכל הזה מגיעה לך תמורה."היא כתבה עוד הפעם בפנקס והיה כתוב הפעם: הטבעת שלי נפלה לתוך הפח, אני לא רואה כל כך טוב, אז אתם תוכלו להוציא לי אותה בבקשה?אני והנרי החלפנו מבטים מתוחים עוד הפעם, ואמרנו ביחד: "כן!"יצאנו החוצה, עם בטן שבעה לגמרי. הגענו לפח, והתחלנו לחטט בו קצת. ישר אחרי שנכנסנו לפח, נפלנו לתוך מקום גדול, והתעלפתי.הדבר הבא שאני זוכרת, זה הנרי מנער אותי, וצועק: "טאיה! טאיה! טאיה! תתעוררי!!!"כשפתחתי עיניים אמרתי: "איפה אנחנו?""התעוררת! והאמת, שאני לא ממש יודע." אמר הנרי.כשהסתכלתי הצידה, ראיתי לידנו עוד כלוב. הייתה שם ילדה, נראתה בערך בגילנו, אולי קצת יותר גבוהה. היא לבשה חולצה קצרה בצבע סגול כהה, ומכנסיים ארוכים בצבע שחור. היו לה עיניים בצבע אפור, ועישונים בהירים. השיער שלה היה בערך כמו שלי, מגיע בערך עד חצי הגב, רק שהייתה לה צמה אחת ארוכה בצבע שחור."מי זאת?" לחשתי להנרי."אני לא ממש יודע, לא דיברנו הרבה, אבל אני חושב שהיא עיוורת." ענה לי הנרי בשקט.בסופו של דבר אזרתי אומץ ושאלתי: "מי את?""אנ... אנ... אני אמילי" גמגמה הילדה."מאיפה את?" שאל הנרי."אני מכפר קטן, מאחורי ההר, שנקרא אירלינג." ענתה הילדה."קראתי על אירלינג! זה כפר שהאנשים שם מכשפים אחד מארבעת היסודות נכון?" שאל הנרי בהתלהבות."כן... אחד מארבעת היסודות..." מלמלה אמילי."קרה משהו?" שאלתי."לא כלום, פשוט זה נושא קצת רגיש אצלי." אמרה אמילי."אז את לא חייב לספר אם את לא רוצה..." אמרתי. אבל בפנים ידעתי שאני מאוד רוצה שהיא תספר."לא זה בסדר, במלא כנראה אולי נמות בקרוב." אמרה אמילי ביאוש. "בכפר שלי, כל פעם כשמישהו מגיע לגיל שתים עשרה, הוא מבקר בארבעת המקומות הקדושים, וכשהוא מבקר במקום הנכון, הוא מגלה את היסוד שלו. אני בת שלוש-עשרה, ובשנה שעברה גיליתי את היסוד שלי, רק שהייתה בעיה, אף יסוד לא קרא לי, ואחרי שביקרתי בכל המקומות, אני לא זוכרת כל כך איך, אבל גילינו שהיסוד שלי הוא אפלה... אני לא אומרת שזה פחות טוב, זה מגניב והכל, אבל זה לא כל כך מגניב שמאז, אני מגורשת מהכפר שלי. ומאז בערך חודש, אני כלואה פה. פעם אחת כשהייתי פה, האישה נתנה לי פירות רעילים, ואז התעוררתי בגוף אחר, גוף של ילדה, וסוף כל סוף יכולתי לראות! ואז זה הפסיק וחזרתי לגוף שלי ולהיות עיוורת." אמרה אמילי."ואם שאלתם, כן, אני עיוורת, ככה נולדתי. אני אולי לא רואה אבל יש לי שמיעה מצוינת." המשיכה.שתיקה נוראה שררה בחדר."אוקיי... אז את מגורשת מהכפר כפר שנה?!" שאלתי, "איך הסתדרת עד עכשיו?!" המשכתי.התעלמתי לגמרי מהעובדה שכנראה הילדה שהיא השתלטה לה על הגוף, כנראה הייתה אני."כן, והאמת... לא הסתדרתי כל כך טוב. אני לרוב שיחקתי עם חיות, אבל בלילות הייתי לבד." אמרה אמילי."ולמה אמרת בהתחלה שבקרוב נמות?! למה התכוונת?!" שאל הנרי בדאגה מוחלטת."האישה הזאת, היא לא באמת אישה. היא מפלצת מחרידה, ראיתי אותה פעם משנה צורה, אבל לא ראיתי למה היא הפכה. אתם ראיתם משהו מוזר אולי?""האמת... שכן! ראינו משהו שהיא כתבה בשפה אחרת אולי את תוכלי להבין." אמר הנרי, בעודו מוציא דף מהכיס שהיה כתוב עליו את הדבר המוזר שהזקנה הראתה לנו ולא הבנו."אתה יודע שאני לא יכולה לראות את זה נכון?" אמרה אמילי."נכון... שכחתי..." אמר הנרי."אתם יכולים אולי להקריא לי?" שאלה אמילי."א... ארק... ארקיד... ארקיסה! זה מה שכתוב!נראה לי זה השם שלה!" אמר הנרי בהתלהבות."לא זה לא טוב... זה אומר טורפת כיש..." לפני שאמילי הספיקה לסיים, ארקיסה ירדה במדרגות שהיו בצד החדר. כאשר ארקיסה הייתה ממש מולנו, היא גידלה על עצמה קשקשים ירוקים, בהתחלה חשבתי שהיא כמו גלאן, שהפך לדרקון, אבל לא צמחו לה כנפיים. היא התארכה, והפכה לנחשית ענקית!"אני ארקיסה! אני טורפת הכישופים!!!" אמרה ארקיסה בקול נחשי."אבל את לא?..." התחלתי לשאול."אילמת? לא!!! פשוט לא רציתי שתראו את הלשון הנחשית שלי!!!""בקרוב יהיו לי מספיק כישופים כדי לכשף בעצמי!!!" המשיכה ארקיסה."אמילי! אני יודעת שאנחנו לא כל כך מכירות עדיין אבל אם אנחנו רוצות לחיות חייבים לשתף פעולה!!!" אמרתי לאמילי. באותו רגע, הפכתי לפניקס קטן, ושלכתי נוצה בוערת על שני המנעולים של שני הכלובים, ואז, אמילי עשתה כישוף אני חושבת, וענן שחור-סגול הופיע בין הידיים שלה, ושני הכלובים נפתחו. ארקיסה התחילה לתקוף אותנו עם הזנב, אבל הנרי הפך ללוטרה והצלחנו להתחמק. הפכתי לילדה, לקחתי את החרבות, והכתי בארקיסה. ארקיסה עפה הצידה וקמה ישר כאילו לא קרה לה כלום. היא פתחה את הפה, וראיתי משהו זוהר עף מתוך אמילי לתוך הפה שלה, ואמילי התעלפה."אמילי!!!" צעקתי בכעס על ארקיסה. בזמן שהייתה עסוקה בהנרי, ראיתי בזווית העין משהו קטן זוהר על הרצפה. הטבעת! חשבתי לעצמי.התגלגלתי הצידה, הרמתי את הטבעת, וצעקתי: "ארקיסה!!! תעצרי!!!"ארקיסה הסתובבה אליי, ובאה לתקוף אותי, אבל אז הראתי לה את הטבעת והיא פשוט עצרה במקום. חשבתי אולי הסיפור שלה היה אמיתי, והיא פשוט השתמשה בו."הטבעת!!! היא... היא הטבעת של הנשמה שלי!!!" אמרה ארקיסה בקול נחשי רועד. ארקיסה לקחה ממני את הטבעת, וענדה אותה על אצבעה. ארקיסה התחילה להתעופף באוויר, ולזהור באור זהוב. אני והנרי הלכנו כמה צעדים אחורה, ואז ארקיסה הפכה לאישה זקנה רגילה."תודה לכם! אני משוחררת! לפני שנים רבות, קוללתי, וכלאו אץ הנשמה שלי בתוך הטבעת, ויום אחד היא נפלה לפה." אמרה ארקיסה. הקסם של אמילי, חזר אליה, והיא התעוררה."עכשיו, כמו שהבטחתי, לכל אחד יש שאלה אחת בשביל לדעת." אמרה ארקיסה."אני אתחיל, את יודעת אם יש קיצור דרך אל ההר?" שאל הנרי."כן, יש מערה בהמשך." אמרה ארקיסה ונתנה להנרי מפה."אני הבאה, את יודעת איך אני יכולה להשיג מטה כישוף?" שאלה אמילי."לא, אבל אני חושבת ששמעתי פעם על יצור במערה שמכין חפצי קסם." ענתה ארקיסה."אני האחרונה!!! את יודעת אם משהו גרם להתפרצות?" שאלתי."אני רק יודעת שמישהו גרם לזה, אבל אני לא יודעת מי. מה שאני כן יודעת, זה שאם אתם רוצים ללכת לשם אתם חייבים להיזהר." ענתה ארקיסה.פרק 5יצור בעל עין אחת רואה טוב יותר ממני"תודה רבה לך, ארקיסה." שלושתנו אמרנו בבת אחת. "בבקשה, אבל לא הייתי מציעה לכם ללכת אל ההר. זה מקום מסוכן." ענתה ארקיסה."מה קרה בהר? לא באמת אני לא יודעת מה קרה שם. הייתי כלואה פה מלא זמן" שאלה אמילי."נסביר לך אחר כך, אלא אם כן... את לא רוצה לבוא איתנו..." אמרתי כשניסיתי לרמוז לאמילי שתבוא איתנו. "טוב, בסדר! אני אמשיך אתכם!" ענתה אמילי בהתלהבות. לאחר מכן, עלינו למעלה, אכלנו קצת, וסיפרנו לאמילי מה קרה בהר, ועל הנבואה."הו וואו, זה אומר שאת פניקס, בעצם היחידה, וההר התפרץ בגושי שלג ומישהו גרם לזה?! ואתם במשימה להגיע אל ההר, לגלות מה גרם לזה, ולהמיס את הקרחונים?!" שאלה אמילי."אה... כן בערך" עניתי. "וזה אומר שאנחנו חייבים לצאת עכשיו!" המשכתי.עלינו למעלה, אכלנו קצת, והמשכנו במסע."להתראות!" צעקנו שלושתנו ביחד ונופפנו לשלום לארקיסה."להתראות!" ארקיסה החזירה אלינו ונכנסה לבקתה בחזרה. הנרי נתן לאמילי את המפה. "אמילי? תוכלי לכוון אותנו? אני מאוד עייף." שאל הנרי."אתה צוחק נכון?" שאלה אמילי בציניות ונופפה את הידיים שלה מול הפנים שלה."אה נכון... את עיוורת..." אמר הנרי בבושה ולקח מאמילי את המפה. הנרי הסתכל על המפה, הוא התרכז כל כך חזק, שהוא היה נראה כאילו הוא עומד להתעלף."בכיוון הזה!" צעק הנרי והצביע לעבר השיחים. הנרי דחף את השיחים, וחשף מקום יפהפה, עם פרחים ופירות. קרני השמש בצבצו מהעלים בעצים מעלינו. מולנו היה גשר ישן, מאבנים אפורות ישנות, שעובר מעל תעלה ענקית."זה גשר שהיה מעל נהר?" שאלתי."איזה גשר?" שאלה אמילי."כן, הייתי בא לפה פעם. זה מעציב אותי לראות שהנהר פה התייבש." ענה הנרי בעצב. עברנו על הגשר, והמשכנו ללכת. לאחר כמה זמן של הליכה, הגענו לצוק. "אנחנו קרובים!" הנרי אמר בהתרגשות. הלכנו לאורך הצוק, ואז מצאנו פתח של מערה. הייתה בעיה אחת, הפצח של המערה היה סגור באבן אחת ענקית, שנראתה כמו דלת ליצור מאוד ענקי."מה אנחנו עומדים לעשות?!" שאלתי."בנוגע למה?" שאלה אמילי."אה, נכון. מצאנו את המערה, אבל יש דלת ענקית שחוסמת את הפתח." עניתי."יש לי אולי רעיון... אבל אני לא בטוחה שאני אצליח." ענתה אמילי בחשש."אנחנו חייבים לנסות, למצוא דרך אחרת יקח לנו שעות." ענה הנרי."טוב, אז פעם, כשהתקיפו אותי, נוצר לידי חור שחור קטן, שבלע אותי, והשתגרתי במקום אחר. אם אצליח לעשות את זה עוד הפעם בכוונה..." אמרה אמילי."אין לנו מה להפסיד. את יודעת מה כדאי לך לנסות לעשות?" שאלתי את אמילי."אני... אני חושבת שכן." מלמלה אמילי. היא נעמדה, הושיטה את הידיים שלה קדימה, עצמה עיניים והתרכזה. לאחר כמה שניות, ראיתי קרע בצבע שחור, שנקרע בשמיים. לאט לאט, הקרע התחיל לגדול. כשהקרע היה בערך בגודל שלי, הוא התקדם במהירות אל אמילי ובלע אותה."מה קרה פה?!" שאלתי את הנרי."אני... אני... אין לי מושג." ענה.כשאמילי פתחה עיניים, היא ראתה שהיא הייתה בתוך מימד אחר."ממלכת הצללים!" אמרה אמילי בלי לדעת איך היא ידעה את זה. המימד היה כמו החלל, אבל עם אוויר. לא היה שם כוח כבידה, והיו שם הרבה סלעים מתעופפים שם. אמילי התעופפה שם קצת, חיפשה שינחה אותה. בין כמה סלעים, היה סלע אחד גדול. על הסלע הגדול היה מסך שהקרין משהו. על המסך, היה משהו שהפתיע כל כך את אמילי, עד כדי כך שהיא הייתה לחוצה יותר לצאת משם. מאחוריה, נפתח השער. היא נכנסה דרכו וחזרה אל המימד שלנו."אמילי!" צעקתי בתדהמה ורצתי לעברה. "את בסדר?!" שאל הנרי."אנ... אני חושבת שכן... אבל אני שוב לא רואה." ענתה אמילי."מה קרה שם?! איפה היית?!" שאלתי."אני אסביר הכל אחר כך, אבל קודם צריך להיכנס למערה, ואני חושבת שאני מוכנה." אמרה אמילי.אמילי עצמה עיניים, שלכה ידיים קדימה, והתרכזה."קדימה אמילי! את מסוגלת!" עודדתי את אמילי.הקרע התחיל להיפתח בתוך השמיים, ונהיה גדול יותר ויותר. בסופו של דבר, השער היה מספיק גדול שנעבור בו. כשאמילי עזבה את השליטה, היא כמעט נפלה, אבל הספקתי לתפוס אותה."בואי" אמרתי לה.נכנסנו לשער בחשש, וכשנכנסנו לתוך השער, הגענו למקום עצום בחושך מוחלט."איפה אנחנו?" שאלתי."אני... אני לא יודעת. אני באמת לא רואה כלום" אמרה אמילי."גם אני לא יודע. הכל חשוך פה." ענה הנרי.פתאום, אורות לפידים נדלקו באורח פלא."איך זה קרה?!" שאלתי."אני לא יודע!" ענה הנרי."מה קרה?!" שאלה אמילי.התקדמנו במערה הפחד, ואז ראינו אותו, יצור בגובה בערך חמישה מטרים, עם פרוות כבשים חומה בתור בגדים. כשהסתכלתי עליו קצת יותר למעלה, ראיתי משהו מחריד. הייתה לו קרן קטנה על הראש הקירח שלו, והייתה לו עין אחת ענקית."חבר'ה..." גמגמתי בפחד."מי אתם?" שאג היצור בקול נמוך מאוד."א... אנ... אנחנו במסע אחרי ההר..." גמגם הנרי."אל מי אתם מדברים?! שמעתי מישהו אבל אני לא רואה!!!" אמרה אמילי."אני הוא קילמפוס, הקיקלופ." אמר היצור. "מה אתם עושים כאן?!" המשיך."פגשנו את ארקיסה, והיא אמרה לנו שיש פה קיצור דרך אל ההר." עניתי."באמת?! אין פה יציאה. אני אפילו לא יודע איך נכנסתם!!!" שאג קילמפוס."בעזרת הכישוף שלי." ענתה אמילי."את מכשפה?!" שאג קילמפוס."אמ... כן..." ענתה לו אמילי בביישנות."הם יכולים לעזור לי." מלמל קילמפוס. "אם את מכשפה, את רוצה במקרה מטה כישוף?" שאל קילמפוס את אמילי."כן!" ענתה אמילי בהתלהבות."קחו, זה המצרכים שאתם צריכים להביא." אמר קילמפוס והביא לי רשימת מצרכים.1. מתכת כוכבים2. דם דגי שמש3. אבן כישוףהקראתי את הרשימה בקול, וחילקנו את מה שכל אחד יחפש."במערה יש הכל, רק צריך למצוא אותם." אמר קילמפוס. יצאנו לדרך, כל אחד לדרכו, כל אחד מחפש את מה שהוא צריך למצוא. לאחר כמה זמן, חשבתי: איך אמילי תסתדר? היא לא רואה!התחלתי קצת לדאוג, אבל ניסיתי לחשוב שהיא תסתדר. אני הייתי צריכה למצוא מתכת כוכבים, קילמפוס אמר שלא מזמן התרסק בתוך המערה כוכב, ויש שם את המתכת המיוחדת. בינתיים, גם להנרי לא הלך כל כך טוב. קילמפוס אמר לו שיש אגם עם דגי שמש בהמשך, וזה שהוא יכול להפוך ללוטרה מאוד עוזר. לאמילי הלך דווקא מצוין. אבני כישוף הם אבנים שמונעים על כישוף, אז כשהיא מתקרבת היא יכולה להרגיש, אז היה לה הרבה יותר קל.לאחר קצת הליכה, הגעתי למבוי סתום. מולי היה סלע ענקי, עם שקעים עמוקים."זה הכוכב! אני חייבת למצוא את המתכת!" אמרתי. "הכל פה ממש קר, הכוכב קפוא אין לי סיכוי." אמרתי לעצמי. אחרי כמה זמן של חשיבה, עלה לי רעיון! הפכתי לפניקס, ושלחתי נוצה בוערת על הכוכב. הנוצה לא הייתה מספיק חמה, והיא פשוט נעלמה כשפגעה בכוכב. התקדמתי קצת, נגעתי בכוכב, ואז הרגשתי פרץ חום עולה עליי. התרחקתי מהכוכב, ואז התחלתי לגדול קצת, והגעתי לגודל בערך שלושת רבעי מהגוף הרגיל שלי. גדלתי בהרבה, ואז פרשתי כנפיים, והתחלתי לעוף ישירות אל תוך הכוכב. פחדתי מאוד, ולא הבנתי מה לעשות, אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי. כשפגעתי בכוכב, הגוף שלי בער עוד יותר, והכוכב נחצה לשניים כשאני עברתי דרכו.הפכתי בחזרה לילדה, וראיתי שלידי, הייתה מונחת פיסת מתכת כוכבים."זה זה!" אמרתי בהתלהבות, לקחתי את המתכת וחזרתי לקילמפוס. בינתיים הנרי חיפש את האגם, ואז ראה תהום זוהר בצבע צהוב. הוא הלך אל התהום, וראה שזה אגם קפוא עם דגי שמש בפנים. הוא קפץ על הקרח, והפך ללוטרה, ואז שבר את הקרח ונכנס לאגם. יש!!! חשב לעצמו הנרי. הנרי הלך אל דג שמש אחד, ותפס אותו. היה לא קשה להכאיב לדג, ואז הבין שהוא צריך רק קצת דם. הוא שרט את הדג, וקצת נוזל צהוב זוהר נזל למים, ובגלל הקור, הנוזל התקשה. הוא לקח את הדם, יצא מהאגם, הפך לילד וחזר לקילמפוס."הנרי!" אמרתי כשראיתי אותו. "צריך לחכות עכשיו רק לאמילי." המשכתי.בינתיים, אמילי הייתה כבר באמצע המערה. היא לא ראתה כלום, אבל אז היא הרגישה במשהו. היא הסתובבה לקיש שהיה מהצד שלה, והיה כתוב שם משהו שהיא הרגישה את זה.את השער תפתח,ואת האבן תגלה.אם אינך ראוי,אתה תתאדה.אמילי פחדה, אבל ידעה שהיא חייבת. היא התרכזה, שלכה ידיים קדימה, ונכנסה לממלכת הצללים."איזה כיף לחזור, אני סוף סוף שוב רואה!" אמרה אמילי. היא הרגישה מתחתיה משהו, ועפה לשם. הייתה שם אבן לבנה זוהרת, אבל כשאמילי ניסתה לקחת אותה, היא לא הצליחה."מי את?!" האבן שאלה אותה."א... אנ... אני אמילי, מכשפת הצללים." אמרה."זו את! סוף כל סוף! מישהו ראוי..." אמרה האבן והתעופפה ליד של אמילי."תודה לך" אמרה אמילי. אמילי פתחה שער, והפעם זה היה כמו לאכול מרק."הכוח של האבן!" אמרה. היא חזרה לעולם הרגיל, וחזרה אלינו."אמילי!" צעקנו אני והנרי ביחד. "חזרת!" המשכנו."כן, והבאתי את האבן!" אמרה ונתנה את האבן לקילמפוס."עכשיו, אני אתחיל לעבוד.""קילמפוס?" אמרה אמילי, "אני אמנם לא רואה, אבל יש לי שמיעה מעולה, ושמעתי אותך אומר שנוכל לעזור לך, למה התכוונת?" המשיכה."טוב... אני אספר. לפני כמה זמן, הקיקלופים האחרים הענישו אותי, כי לא יכולתי לבנות חפץ קסם. הם כלאו אותי פה, ואמרו לי שרק כשאצור חפץ קסם, הם ישחררו אותי. מדי פעם הם זרקו לפה ספרים על יצירת חפצי קסם, ואז גם הידע שלי על חפצי קסם השתפר, וגם הדיבור שלי. אבל הבעיה, היא שלא נכנסו לפה אנשים שיעזרו לי, אז לא יכולתי ליצור." אמר קילמפוס. נראה שככל שהוא המשיך לדבר הוא נהיה עצוב יותר ויותר. דממה נוראה שררה בחדר, ואז קילמפוס אמר: "סיימתי!" ונתן לאמילי מטה כישוף בגובה שלה, בצבע אפור כהה, עם ידית שחורה באמצע. על הראש של המטה, היה חור."אמרת שסיימת, אבל עדיין יש חור." אמרתי."זה החלק של אמילי, את צריכה להטעין את האבן בקסם שלך. אמילי לקחה את האבן בלי מילים, סגרה את הידיים כשהאבן בפנים, והתחילה להשתמש בקסם שלה. אור סגול זוהר יצא מהידיים, והאבן התחילה לרחף כשהיא שינתה צבע לסגול."תודה לך" אמר קילמפוס, לקח את האבן ושם במטה. המטה התחיל להיסגר, ויצאו לו שתי קרניים בצבע המטה מהראש. אמילי לקחה את המטה, והרגישה ממש הרבה כוח זורם בעורכים שלה. לפני שמישהו התחיל לדבר, אמילי נעצה את המטה בריצפה, ומלמלה משהו. הרצפה התחילה לזהור באור סגול, וחזרה לרגילה. אמילי פתחה עיניים והעישונים שלה הפכו לסגולים ולא אפורים."אני יכולה לראות! בערך... אני לא רואה צבעים, אבל אני רואה בלבן אותכם, ואת קילמפוס, ואת האדמה בשחור. אני יכולה לראות!" אמרה אמילי בהתלהבות."זה נהדר! סוף כל סוף!" אמרתי."עכשיו אתם חייבים לצאת! אם תלכו במעלה המערה, ותגיעו לכוכב, תפתחו שם שער, ותגיעו אל ראש ההר."תודה לך קילמפוס." אמרנו שלושתנו וקדנו קידה. הלכנו לכוכב, ופתחנו שער."אור שמש!" אמרתי ופרץ אנרגיה עבר בי.פרק 6ליקוי החמה"עכשיו רק צריך להגיע אל ההר, ולהמיס את הקרחונים. נתחרה עד לשם!" אמרתי, הפכתי לפניקס והתחלתי לעוף אל ההר."היא קצת גדלה לא?" אמר הנרי, הפך ללוטרה והתחיל לרוץ אל ההר. כשהגעתי להר, חשבתי שהייתי ראשונה."יש! ניצחתי!" אמרתי."לא את לא!" אמרה אמילי כשהיא מבהילה אותי מאחור. "יש לי שער צללים שכחת?" המשיכה."אה... נכון... אוף!" אמרתי. כשהנרי הגיע מתנשף, יכולנו להמשיך."קדימה! אין לנו הרבה זמן! במיוחד בגלל שכבר כמרנו את המים והאוכל שלנו... אבל קודם... צריך לישון. אנחנו צריכים להיות במלוא כוחנו." אמרתי."טוב, תלכו לישון אני נשארת קצת ערה." אמרה אמילי. פרשנו את השקי שינה שלנו, ונרדמנו. בזמן הזה, אמילי התאמנה קצת בכישופים והלכה לישון.כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בכלוב עשוי קרח עם הנרי ואמילי."תתעוררו!" צעקתי על אמילי והנרי. הם התעוררו, ולא הבינו איפה אנחנו. מולי, ראיתי שני גושי קרח, כמו האחד שתקף אותי בתחילת המסע, אבל נראה שהקרח שלהם היה חזק יותר, והיו להם חניתות מקרח. הנשקים שלנו לא היו איתנו, חוץ מהמטה של אמילי שתמיד היה איתה. ניסיתי להפוך לפניקס ולשרוף את הכלוב, אבל לא הצלחתי. הגושים לא ראו כלום, כאילו הם ישנים לא באמת."יש לי רעיון!" אמרה אמילי, וכשהגושים לא שמו לב, מה שתמיד קורה היא פתחה שער מתחתינו והשתגרנו לתוך ההר געש."את משתפת בזה!" אמרתי לה. עמדנו על קרח, והיה קר מאוד."מה עושים עכשיו?!" שאל הנרי, אבל לפני שהספקתי לענות, עוד גושי קרח עלו מהקרח."עכשיו נלחמים!" צעקתי, והפכתי לפניקס בוער מתמיד. עפתי ישירות לתוך גוש קרח, וחציתי אותו לשניים, בזמן שאמילי שלחה קרן אפלה מתוך המטה על אחד מהגושים, בזמן שהנרי שרט ונשך אחד מהגושים.לא משנה כמה נלחמנו, עוד ועוד גושים עלו מהרצפה."תעצרו!" אמרתי ועפתי אל השמיים, הסתחררתי במהירות ושלחתי נוצות בוערות לכל כיוון.כל הגושים נפלו על הרצפה ולא זזו, ואז כל הגושים התמזגו לגוש אחד עצום, כמו קילמפוס חמישה פעמים."תיזהרו!" אמילי צעקה כשהגוש הענקי שאג ושלח רסיסי קרח לכל כיוון.מלמעלה, עפתי ישירות אליו, אבל כשפגעתי בוא, נהדפתי לאחור. אמילי עצמה עיניים, והתרכזה. כשהיא פתחה עיניים היא אמרה: "אמצע החזה!" ולפני שהנרי הבין למה היא התכוונה, עוד קרן אפלה נשלח מהמטה שלה אל אמצע החזה של היצור. היצור נחלש."הנרי! תעשה משהו!" צעקה אמילי על הנרי. מדי פעם, פתחתי עיניים וראיתי דברים במטושטש, כבר לא הייתי פניקס. מה שראיתי, היה שהנרי איכשהו יצר בידיים שלו צדפה קטנה, וזרק אותה ישירות על החזה של היצור, והיצור נעלם.אמילי והנרי התנשפו, אבל הם באו ישר אליי להעיר אותי."טאיה!!! תתעוררי!!!" צעק הנרי."טאיה! הצלחנו!" אמרה אמילי עם דמעות בעיניה."באמ..." לפני שסיימתי לדבר, יצור ענקי עף לשמיים."מה זה?!" צעקתי בפחד."אני לא יודע!" צעק הנרי. היצור היה כמו ציפור, זוהר בצבע כחול תכלת."פניקס?" שאלתי כשצמצמתי עיניים כדי לראות עם השמש המסנוורת.היצור פתח את המקור שלו, וקרן קרח יצאה מפיו, וכשהיא נוגעת במשהו, זה נקפא לגמרי."זהירות!" אמר הנרי והסתתר כשהיצור שלח אלינו עוד קרן קרח ענקית. היצור פגע בהנרי והוא נקפא לפני שהספקתי למצמץ."הנרי!!!" צעקתי עם דמעות. כעס עטף אותי, והפכתי לפניקס. עפתי ישירות אל הציפור, והבנתי שזה פניקס, אבל במקום אש קרח. כשהתקרבתי, ובאתי להתקיף אותו, משהו עצר אותי במקום ולא יכולתי לשלוט בגוף שלי. הלחי שלי התחילה לכאוב ולזהור באור כחול תכלת. העיניים שלי זהרו באור של הלחי שלי, ולא יכולתי לשלוט בעצמי. הרסיס! הרסיס מתחילת המסע שלי! חשבתי לעצמי בזמן שהגוף שלי תקף את אמילי."טאיה... לא!!!" צעקה אמילי בחרדה.כשפגעתי בה, היא עפה אחורה והתעלפה. ראיתי הכל במעורפל, והכל נהיה חשוך. יכול להיות?! ליקוי חמה! חשבתי. הרגשתי ממש חלשה, לא ידעתי איך אני יודעת, אבל ידעתי שאני מקבלת את הכוח שלי מהשמש, וליקוי החמה מחליש אותי. הייתי שם על הרצפה, בלי להבין מה קורה לי.פתאום הפה שלי התחיל לזוז ואמרתי: "כשהקור מתגבר, החום שלי מתבגר יחד איתו!" ואז פרץ של חום עטף אותי, והרגשתי חזקה מאי פעם. עפתי הישר אל השמיים, הייתי מול הפניקס, פתחתי את הפה וקרן אש רותח יצאה מהפה שלי. בזמן הזה, קרן קרח יצאה גם מהפה שלו. כשהקרניים התנגשו, הם יצרו פיצוץ גדול, ונוצר ערפל בשמיים. ישר כשיצאתי מהערפל, ראיתי את הפניקס מסתער עליי, אבל הצלחתי להתחמק בקושי, והסתערתי עליו ישר, והדפתי אותו לרצפה.לא התייחסתי אליו וישר הלכתי אל אמילי והנרי. המסתי את הקרח של הנרי, והערתי את אמילי."הצלחנו! הצלחנו!" אמרתי להם בהתרגשות עם דמעות בעיניים."מה קרה?" שאל הנרי בשקט המום."הצלחנו! הבסנו אותו!" חזרתי. הנחתי אותם שינוחו, והלכתי בחזרה אל הפניקס. כשהגעתי לשם, לא ראיתי שם פניקס, ראיתי שם בן אדם בערך בן ארבעים."זה לא הסתיים! אפילו לא קרוב!" אמר האיש."זה כן! אבל מי אתה?" אמרתי."את לא מזהה אותי?! הכפר שלך דחה אותי, הם אמרו שמי שלא מצא חיה לא ראוי." ענה האיש."אתה האיש שלא מצא את החיה?! אבל אתה פניקס!" עניתי."אני גנבתי את החיה! רציתי לנקום!" אמר האיש."הכפר לא דחה אותך! אתה ברחת!" אמרתי בזמן שבאתי לסיים עם זה, אבל בדיוק אז הנרי נגע לי בכתף ואמר: "אל תעשי את זה טאיה! הגורל הכי נורא לעשות למישהו רע, זה לתת לו לחיות עם הטעויות של עצמו.""בסדר, אבל הוא לא יתחמק בלי עונש." אמרתי בדיוק כשאמילי באה מאחור."אני אטפל בזה!" אמרה ופתחה שער מתחתיו והוא נעלם. "הוא כלוא בממלכת הצללים עכשיו. הוא לא יוכל לברוח משם לעולם." המשיכה.פרק 7חוזרים הביתהכשזה נגמר, פרץ האנרגיה נגמר וכמעט התעלפתי, אבל הנרי תפס אותי."תודה הנרי," אמרתי, "עכשיו נוכל לעשות מה שבאנו בשבילו." המשכתי. הפכתי לפניקס, ועפתי להמיס את כל הקרחונים. המים התחילו לזרום וזה היה מראה יפהפה. ליקוי החמה נגמר, והייתי עייפה ומותשת. קרני השמש השתקפו במי הנהר. הלכנו במורד ההר עד שהגענו לפיצול בשביל."משמאל יש את הכפר שלנו, ומימין יש את הכפר שלך, אמילי. את רוצה לבוא איתנו?" אמרתי."לא, תודה. אני צריכה נקמה, אני לא יכולה לבוא איתכם." אמרה."אנחנו מבינים" אמר הנרי."אז אני מניחה שהדרכים שלנו מתפצלות." אמרתי בעצב."תבואו לבקר? כי אני כן" שאלה אמילי."ברור! אף פעם לא היה לנו עוד חברים." אמרתי."אז... אני מניח שזה הסוף." אמר הנרי בעצב."אל תדאגו, זה לא הסוף, זו רק התחלה חדשה..."