נקודת מבט גונגקוק:
בית הקפה שבו קבענו להיפגש, היה במרחק של דקות הליכה בודדות מהבית, אבל בכל זאת הרגשתי שההליכה לקחה לי נצח.
אני כנראה עושה טעות.
בעצם, אני יודע שאני עושה טעות.
טאהיונג גם לא היה אופטימי לגבי זה והוא בן אדם די אופטימי בדרך כלל.
נכנסתי בהיסוס וניגשתי אל המארחת שבכניסה.
היא הפנתה אותי אל שולחן צדדי והתיישבתי שם בשקט, נשען אחורנית על הכסא ומנסה לנשום עמוק.
היא איחרה.
למה ציפיתי?
שבן אדם ששכח מקיומי במשך כל כך הרבה שנים יגיע בזמן פתאום?
אני יודע שזה חשוב לשמור על קשר עם ההורים, אבל למען האמת הסתדרתי מצוין בלעדיה. לא הייתי צריך אותה בחיי.
אז למה הסכמתי לזה?
ראיתי אותה נכנסת וכשעינינו נפגשו השתדלתי לא לקום ולברוח.
היא התיישבה מולי.
״שלום, גונגקוק״ קולה היה רך ורציתי לשקוע בו לפתע, כאילו שלא עד לפני שניה חשבתי על לקום וללכת.
״היי״ השבתי בנימוס.
היא הניחה את תיקה לצידה.
עיניה סקרו אותי ואז היא החזירה את מבטה אל שלי.
״גדלת״ היא ציינה.
באמת? אולי כי לא ראית אותי כל כך הרבה זמן?
השבתי בחיוך חצי נבוך חצי מזויף.
״תודה שהסכמת להיפגש איתי״ קולה היה כנה ״אני חייבת לך הרבה הסברים״.
הנהנתי.
״את האמת״ היא נשמה עמוק ״שדי קשה לי לדבר על זה״.
שתקתי.
״אני... אמממ.... אני מקווה שלא תחשוב שזה סתם תירוץ. אם להיות כנה, אני לא חושבת שזאת אפילו סיבה בכלל ללמה עזבתי אותך אבל אני מקווה שתצליח להבין״.
נדתי בראשי בשקט, מחכה שתמשיך.
״לפני זה״ היא חייכה לפתע ״נזמין משהו לשתות? לאכול?״
״יותר מאוחר״ קולי היה נוקשה מעט ״בבקשה אל תמרחי זמן. באמת שקשה לי לשבת פה״.
״בטח״ קולה נחלש והרגשתי גל של אשמה מפרק.
היא הרימה אליי עיניים עצובות מעט ״אבא שלך לא היה בן אדם טוב, גונגקוק״.
מה את אומרת.
״הוא לא תמיד היה ככה האמת. הוא היה בן זוג מתחשב ואכפתי עם בעיות עצבים קלות שלמדתי לספוג. מעולם לא חשבתי שהוא יהפוך למה שהוא הפך להיות״.
היא נאנחה ואז חיוך קל הופיע על פניה ״ואז אתה נולדת. היית ילד מתוק ומדהים. תמיד רצית לעזור לי בבישולים ובעבודת הבית ובכנות, חשבתי שהחיים שלי מושלמים.
באיזהו שלב אבא שלך התחיל להשתנות. הוא לא אהב את העובדה שאני מקדישה לך כל כך הרבה תשומת לב ואמר שאני לא מתייחסת אליו כלל.
זה פגע בי. כי השתדלתי כל כך להיות אישה טובה״.
טוב אז לרשימה של הנרקיסיסט המשוגע אפשר להוסיף גם קנאי.
״הוא התחיל לאט לאט להיות אובססיבי. הוא כעס כשיצאתי מהבית, כשביליתי איתך וכשעבדתי עד מאוחר. זה נמשך כמה שנים אבל הסתדרתי עם זה. היה לי אותך לגדל ואתה הבאת אור לחיים שלי.
זה קרה ערב אחד כשהיית בערך בן 11״ קולה נחלש ממילה למילה ״הוא חזר הביתה מאוחר, שתוי ועצבני והוא... הוא הוציא את זה עליי... הוא.... הוא.... הוא אנס אותי..״.
הרגשתי את פי נפער בתדהמה. לא הייתי בטוח מה לומר.
״הוא התנצל אחר כך״ היא המשיכה ״והכל די חזר לקדמותו. היינו מתווכחים מלא ואני ממש התחלתי לשנוא את החיים שלי.
זה נמשך עוד כמה שנים עד ש... עד שהוא עשה את זה שוב״.
״הוא פגע בך שוב?״ הייתי המום.
היא הנהנה ושתקה דקה ארוכה.
״הרגשתי נורא. כבולה. רק רציתי לברוח משם. היינו בחובות כלכליים וידעתי שאם אקח אותך איתי שנינו נמות מרעב כי לא היה לי איך לפרנס אותך. החלטתי ללכת לאמא שלי רק לכמה ימים. לא אמרתי לאביך כי פחדתי מהתגובה שלו.
אבל אז... אז כבר כל כך פחדתי לחזור חזרה. פחדתי לצאת מהבית. פחדתי מהצל של עצמי.
נכנסתי לדיכאון עמוק ואתה היית הדבר היחיד במחשבות שלי.
רק אחרי חודש ארוך של יסורים עצמיים העזתי לחזור הביתה. אבל אתה כבר לא היית שם״ היא לחשה בעצב ״ולא היו לי הכוחות לחפש אותך״.
שנינו שתקנו דקות ארוכות.
״ואני מצטערת ״ דמעות החלו לזלוג מעיניה ״אני יודעת שזה היה אנוכי מצידי לנטוש אותך ככה אבל.... לא הייתי מסוגלת לחזור. לא הייתי מסוגלת. הבית הזה היה מלא בזכרונות כל כך כואבים....״
מי כמוני יודע.
שתיקה השתררה בינינו.
לא ידעתי מה לומר. לא ידעתי מה להרגיש.
כעסתי עליה כל כך הרבה זמן ופתאום אני מרגיש רק אשמה על כך. אשמה מטורפת שהעזתי לכעוס.
״אני מבין״ לחשתי לבסוף.
היא הרימה אליי עיניים אדומות.
״אני מכיר את התחושה הזאת. שרק רוצים להיעלם ולברוח מהכל. שמפחיד כל כך לחזור למקום שנפגעת בו״.
״גונגקוק.....״ קולה היה מהוסס ״אתה לא....? הוא לא פגע בך גם, נכון?״
נשכתי את שפתיי ״לא. הוא לא. הוא עזב אחר כך״.
״אבל הוא ניסה?״
״הוא חנק אותי״ הודיתי ״אבל לא יותר מזה״.
היא נראתה מזועזעת וניסיתי לשגר אליה חיוך עדין ״הכל בסדר עכשיו״.
היא פלטה אנחה ״אני לא מצפה ממך לסלוח לי, גונגקוק. זה היה אנוכי מצידי לנטוש ילד, לא משנה מה היו הנסיבות״.
״לא הייתי ילד״ אמרתי בקול שקט ״הצלחתי לפרנס את עצמי, להמשיך ללמוד ולבסוף אפילו גם עברתי לדירה אחרת״.
״זה לא משהו שילד בן 15 צריך לעבור״ היא אמרה בעצב ״אני מצטערת, גונגקוק״.
״אני מבין את זה. אני מבין למה עזבת״.
״איך אתה יכול להבין? אתה אמור להיות כועס או פגוע״.
״הייתי, במשך תקופה ארוכה״ הודיתי ״אבל ההסבר שלך היה הגיוני. למעשה.... עברתי משהו דומה. אני....״ לחשתי ״אני יודע איך זה מרגיש״.
״עברת אונס, גונגקוק?״ היא הזדעזעה.
חייכתי חצי חיוך ״זה לא משנה. אני פשוט מכיר את ההרגשה של הרצון לברוח ואפילו שקלתי לעשות את זה בעצמי כמה פעמים.״
היא הנהנה.
״יקח לי זמן לסלוח״ אמרתי בשקט ״אבל אני מבין אותך״.
היא נאנחה בהקלה ״תודה. זה חשוב לי״.
שתקנו דקה ארוכה.
״לא יכולתי שלא לשים לב לטבעת שעל האצבע שלך״ היא שברה את השקט ״אז, אתה נשוי?״
הנהנתי ״כן. יש לי בעל מדהים וילד קטן בן 3״.
״בעל?״ ראיתי את השוק על פניה ואז היא נדה בראשה וחייכה ״וילד בן 3?״
הנהנתי.
אם היא הומופובית, בעיה שלה.
אבל היא נראתה די בסדר עם זה.
״תוכל להראות לי תמונה שלהם?״
״בטח״ הוצאתי את הטלפון מכיסי והראיתי לה את מסך הבית.
״זה טאהיונג וזה קאי״.
היא סקרה את התמונה וחיוך עלה על פניה ״אני שמחה בשבילך. אתם ניראים מאושרים״.
״אנחנו מאושרים״ החזרתי את הטלפון אל הכיס ואז חייכתי ״ומה איתך? גם לך יש טבעת שונה״.
היא פלטה צחוק קטן ״כן. נישאתי שוב לפני כ6 שנים. יש לנו שני ילדים. אחים שלך״.
יש לי אחים?
היא הראתה לי תמונה מגלריית הטלפון.
״זה לוני. הוא בן 5 וחצי והוא די דומה לך.״ היא הצביע על הילד הגבוה מבין השניים.
היא צודקת. הוא באמת נראה כמוני.
״זאת דון הי״ היא הצביע על הילדה ״היא בת 4״.
הבטתי על הגבר שנראה לצידה בתמונה. הוא נראה אדם טוב.
״אולי תרצה לפגוש אותם מתי שהוא?״ היא שאלה בהיסוס.
הנהנתי ״בטח״.
היא נשענה אחורנית וסוף סוף נראתה נינוחה.
״שנזמין עכשיו?״ היא שאלה.
״בטח״ חייכתי.
****
״אני אשמח לפגוש את המשפחה שלך, אם תרצה״ היא אמרה כשעמדנו בדלת היציאה.
הנהנתי ״אני רוצה. אני אדבר עם טאהיונג.״
היא ליטפה את כתפי וצמרמורת עברה בי.
״נדבר?״ היא שאלה ״בלי לחץ. אני לא אחפור לך. תקח את הזמן לעכל את הדברים״.
״נשמור על קשר״ חייכתי.
היא שלחה אליי מבט לפני שיצאה.
פלטתי אנחה והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
