𝟑𝟎

208 14 5
                                    

אלכס
אדיסון אוחזת בי עם ידה הפנויה,אני לא יכול שלא להרגיש חרטה.
ידי אזוקות למיטה.
הייתי צריך להזהיר אותן מבייקר,אולי אז לא היינו כאן.
אני מכיר את בייקר,אני יודע על עברו,אך פעלתי כטיפש,לפחות ככה אני חושב.
מעולם לא חשבתי שהוא יתקע לי מיליון סכינים בגב בשביל בחורה אומללה.
אני רק רוצה לשמור עליה,לגונן עליה מן הנבל שקראתי לו חברי הטוב.
עיניה הבהירות מבריקות מן הבכי,נדמה כאילו גלים סוערים נוצצים באור השמש,היא יפיפה.
״אלכס,אני רוצה לצאת מכאן״ היא אומרת,כמו כל יום.
אני מכופף את ראשי אל שיערה הפרוע,עבר כבר זמן מה מאז שהתקלחנו,שיערה מפוצל ומלא בקשרים,אך זה אף פעם לא משהו שפגע ביופי הענוג שלה,או אשר באופיה הרחמני וליבה הטהור.
״עוד קצת,עוד קצת אדיסון״ אני עונה.
אני משקר.
אני לא יודע למה בייקר מסוגל באמת,אנחנו יכולים למות היום,או להשתחרר מחר.
האפשריות אינסופיות,במיוחד לגבר מפותל כמו סיימון.
אני מסתכל אל התקרה המלוכלכת.
אני לא מאמין שהוא בגד בי ככה,אנחנו היינו חברים הכי טובים שנים על גבי שנים,והוא החריב הכל בעקבות אובססיה לבחורה.
״לידיה,היא בתת משקל,זה נראה כאילו הוא מרעיב אותה״ היא אומרת.
לא אכפת לי מלידיה כמו שאכפת לי מאדיסון,נכון,יש לי את הכבוד אליה,אך אני לא באמת מכיר אותה,אך זה מעט מדאיג אותי.
אגואיסטי? אולי קצת.
אחרי הכל,כרגע היא כרטיס היציאה היחיד שלנו.
אם היא מתה מסיבה כזו או אחרת,אנחנו מתים ביחד איתה.
עבור סיימון אנו רק שבויים כשהיא חיה,וראיות כשהיא מתה.
אני מהנהן ומבריש את הנושא,לא רוצה לתת אף לאדיסון לחשוב על כך.
לפתע הדלת נפתחת.
צעדים שמוטים נשמעים במורד המדרגות.
סיימון.
הנה הוא שם.
הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא לא אשר אלא פניו.
עם צלקות מורמות ואדומות שפגמו בעור. חלק מהאזורים היו מעוותים לחלוטין, בעוד שאחרים הראו סימני ריפוי.
ההבעה הייתה מעוותת במעט,כאילו האדם נתון בייסורים מתמשכים.
בידו היה צלחת עם אוכל ומים.
ולצידו פטיש וקורות עץ,שכנראה הביא על מנת לתקן משהו
הסתכלתי עליו עם מבט רעוע,איני יכול לרחם עליו,זה מה שמגיע לכלב כמוהו.
הוא אינו משחרר אותנו בשביל לאכול הפעם.
הוא מתיישב לצידה של אדיסון ותופס בגרונה,לפתע לפיה נדחף בקבוק מים.
״הכל בגללך,כלבה מטומטמת,בגללך היא שונאת אותי״ הוא ממלמל,עיניו מלאות שנאה.
לפתע מתהדקת ידו על גרונה,לעזאזל הוא מנסה לחנוק אותה.
אני לא מבזבז זמן.
שיני ננעצות בזרועו,אני משתמש בכל כוחי עבור לספק לו את מיטב הכאב שמגיע לו.
סיימון נאנח וצורח מכאבים,מפיל את הבקבוק אל הרצפה.
אדיסון משתעלת וזועקת לאוויר,תופסת אט אט את נשימתה.
אני מרגיש יד תופסת בשיערות ראשי,מנסה לשחרר את אחיזת שיניי.
״אלכס בבקשה,זה מספיק״ קולה של מריבל נשמע מאחורי,אני שונא אותה עוד יותר בגלל שהיא משתפת פעולה עם הפנטזיות החולניות שלו.
אני תופס אף חזק יותר,ומשחרר רק אחרי שקרעתי חתיכה מן ידו.
סיימון נופל אל הרצפה,מתפתל מכאבים.
הרצפה נצבעת בדמו.
״אני ארצח אותך סיימון בייקר,אני אדאג שתישרף בגהנום״ אני אומר,ואני טורק את ידי האזוקות במסגרת המיטה,מתנהג כפרא אדם.
אני לא אסלח לעצמי שלא הצלחתי להגן עליה מאוחר יותר,הבן זונה הזה שיתק אותי למיטה וכמעט איבדתי אותה אם לידיה לא הייתה עושה משהו.
אני לא אתנהג כנמושה בשנית.
אני ממשיך לטרוק בחוזקה על מסגרת המיטה,בכל כוחי.
קול שבירה נשמע בקורת העץ.
האזיקים והקורה לא יכלו להחזיק עוד,שניהם נשברו באותו הרגע.
עשיתי את זה,שברתי את המסגרת סוף סוף.
האדרנלין ממלא את גופי,יחד עם זעם חשש ובלבול.
אני מסתובב למריבל,ומיד קושר אותה בעזרת חבלים שנמצאים במרתף.
״אישה מטונפת״ אני לוחש לה וזורק אותה אל הרצפה.
״שלא תעז,לדבר בצורה הזאת אל אמי!״ הוא צועק וזז אל עברי.
ידיו של סיימון מסובבות את גופי ותופסות את גרוני.
לידיה
אני יושבת בשולחן האוכל,מחכה לבואם חזרה,עברו כבר 5 דקות.
לפתע אני שומעת צרחה מעוותת של אדם עולה מן המרתף.
הצרחה של אדיסון.
אני רצה אל עבר המרתף,אני מנסה לפתוח את הדלת עם מיטב כוחי ושם את אלכס שמוט לרצפה חסר הכרה,וסיימון משחרר את מריבל מן החבלים,אדיסון מנסה להשתחרר מן המיטה וצורחת את שמו של אלכס שוב ושוב,דמעות מפוצצות את עיניה.
סיימון מבחין בי.
״תעלי עכשיו למעלה לידיה! אני נשבע לך שאני ארצח אותך אם לא תעשי את זה!״ הוא אומר,מתקשה לשחרר את מריבל עם ידו המדממת אך לבסוף מצליח.
אני מסתכלת סביבי.
קורת עץ שנועדה כנראה לתיקון.
הוא רץ לכיווני.
״לידיה! מהר!״ אדיסון צורחת.
אני לוקחת את הקורה ופועלת בזריזות.
ידי נאחזת בקורת העץ ומטיחה אותו בכל החוזקה שלי על פניו המזוינות.
מריבל רצה לכיווני כמו כן,מנסה לתפוס את ידיי.
״לידיה,תורידי את הקורה אם את רוצה להמשיך לחיות לעזאזל!״ היא מזהירה,ואני בועטת בה לרצפה.
הוא מתאושש מן המכה,הוא תופס את הפטיש ומטיח אותו חזק בראשי.
אני צורחת בכאבים וראשי מסתחרר במהרה,הכל נהיה מעורפל,לעזאזל אני חייבת לקום מזה.
הוא מנסה לדפוק את הפטיש בראשי בשנית אך אני מתחמקת מן המכה.
״לך... תזדיין אליאס!״ אני צורחת,ועיניו נפתחות בהפתעה.
ומטיחה את הקורה בראשו בשנית.
הוא צורח מכאבים,ואני טורקת אותה בראשו שוב,ושוב,ושוב.
הוא נופל לרצפה,ואני קושרת אותו מיד.
אני מסתובבת לראות שמריבל לא מגיבה או אף זזה.
״היא פאקינג מתה״ אני אומרת בערפול,אני מרגישה מבולבלת,הוא הכה אותי בחוזקה.
״לידיה!״ אדיסון אומרת.
אני מתעלמת מהקריאות שלה,ומתקדמת בצעדים רעועים אל אלכס.
אני מתיישבת בצורה מגושמת לצידו.
״אלכס,אלכס,תקום בן אדם,אני התמודדתי עם... המפלצת הזו... לבדי... צריכים.. למהר,לברוח״ אני ממלמלת,סוטרת לפניו.
לפתע הוא פותח את עיניו,הוא איבד הכרה לכמה דקות האלה,ככל הנראה.
״לידיה...?״ הוא אומר,וקם לאט לאט.
״כן,לידיה״ אני אומרת ונופלת לצד גופו.
הכל נהיה חשוך.
מריבל
לנשום לאט ובשקט מוחלט.
לעצום את העיניים,ולא לזוז אף מילימטר.

WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)Where stories live. Discover now