קליעה עוצמתית [2]

פרק שמיני - {מיה}

מי המטומטם שמסרב לקבל טרמפ כשמציעים לו? טוב, אני המטומטמת הזו. ללא ספק הייתי צריכה להסכים להצעה של היידי להסיע אותי הביתה.
כי עכשיו אני עומדת כאן, בפינה הנידחת הזו, והלילה יורד עליי כמו מסך שחור. הגשם מטפטף על ראשי, כאילו מנסה להחדיר בי תחושה של קור וחוסר אונים וזה בהחלט מצליח לו.

אפילו פנסי הרחוב לא מאירים מספיק כדי להפיג את תחושת הפחד, וראיתי מספיק סרטי אימה כדאי לדעת שלא בדיוק בטוח להסתובב באמצע הלילה במקום מבודד ונידח כבחורה.
ניסיתי להזמין אובר, אבל אין רכבים זמינים, כנראה בגלל שסוף השבוע והגשם. התחבורה הציבורית לא פעילה בשעה כזו, ואני תקועה, בלי דרך לחזור הביתה.

חיבקתי את עצמי בניסיון לשמור על חום גופי, הבגדים שלי כבר היו ספוגים במים והשיער שלי רטוב ודביק.
הוצאתי את הטלפון, מצלצלת לג׳יימסון אבל אין מענה. חיבקתי את עצמי חזק יותר, כמה זמן עוד אצטרך להישאר כאן?

גללתי ברשימת אנשי הקשר שלי, ג׳יימסון לא עונה אז אהיה חייבת לצלצל אל לוגן, הבעיה היא שלא ממש דיברנו מאז המסיבה ועברו חמישה ימים.
זה היה כמו תמיד, לוגן נותן לי תקוות שאולי הוא רואה בי מעבר לאחות קטנה - מקנא כשאני עם בחורים אחרים וישר בא לעזרתי ואז מרסק אותן - מזיין כל דבר שזז חוץ ממני.

חייגתי אליו, שומעת את הצלצול הראשון, ואז השני, מתחילה להרגיש את הדופק שלי מתגבר. בבקשה, לוגן, תענה. בבקשה.
״הלו?״ הוא אומר בקול כבד וישנוני, עיקמתי את שפתיי. "לוגן, זו מיה," אמרתי במהירות, מנסה להישמע רגועה.
"אני ממש מצטערת שהערתי אותך, אבל אני די תקועה בשומקום. גשום ואין אובר ואין אוטובוסים, ואני לא יודעת מה לעשות."

לוגן משתתק לרגע, ואני יכולה לשמוע את התנשמותו. "איפה את?" הוא שואל בקול מתוח, ואני מרגישה תחושת הקלה קטנה. לפחות הוא לא כועס עליי שהערתי אותו.
אני מסבירה לו איפה אני נמצאת, מנסה לתת כמה שיותר פרטים. "אני ברחוב ההוא ליד התחנה הישנה, בפינה הזו. אין פה אף אחד".
לוגן השמיע קול הבנה לפני שאמר, ״בסדר, חכי שם אני יוצא אלייך, רבע שעה אני אצלך, רק תהיי במקום מואר, בסדר?״ אמר.
חייכתי, מתיישבת על הספסל הרטוב בחוסר רצון, ״תודה, תודה, תודה״ השבתי, נושמת עמוק.

༺♥︎༻

לוגן הגיע בריינג׳ רובר שחורה, פתחתי את הדלת שליד מושב הנהג.
לוגן העביר את מבטו על גופי, ״אני יודעת שאני נראית חרא״ אמרתי בבוז, מתיישבת במושב לידו.
״את בסדר?״ שאל, מסובב את ההגה. הנהנתי, מכסה את עצמי עם ידיי.
״קר לך?״ שאל, שם על מצב חימום. ״כן, תודה״ עניתי.

הייתה שתיקה מביכה לכמה דקות, ״מה עשית פה?״ שאל, מביט בי מסוקרן.
״הייתי באיזור קרוב לכאן עם היידי״ השבתי, לוגן עיקם את אפיו, ״והיא לא הציעה להחזיר אותך הביתה?״ שאל, עיניו ממוקדות בכביש, ״היא הציעה אני סירבתי״ עניתי, מביטה מהחלון הרטוב.
לוגן הנהנן בראשו בהבנה, ״נעצור איפשהו כי אני רעב רצח״ אמר.