נקודת מבט גונגקוק:
הציפיה הייתה מורטת עצבים.
הבטתי בטאהיונג שהסתובב בחדר, דרוך כמו קפיץ.
הוא הבחין במבטי וניסה לשלוח אליי חיוך אבל זה היה נראה יותר כאילו הוא חוטף שבץ מוחי.
התרוממתי לכיוונו וכרכתי את ידיי סביב מותניו ,מניח את ראשי על חזהו ונצמד אליו.
״יהיה בסדר״ מלמלתי ״היא תהיה בריאה ושלמה והכל יהיה בסדר״.
״אני מאמין בזה גם״ הוא חיבק אותי חזרה ואז פלט צחוק ספק מאושר ספק לחוץ ״באמת הגיע היום, אה?״
הרמתי אליו את עיניי וחייכתי ״כן״.
היום התינוקת היפהפיה שלנו מגיעה אל העולם.
בחדר הסמוך, מתבצעת הלידה על ידי הפנודקאית וממש עוד מעט, יקראו לנו לראות את התינוקת.
ההחלטה לא הייתה פשוטה. רצינו ילד נוסף אבל מאוד התלבטנו אם לאמץ שוב.
רצינו מאוד ילד משלנו.
וכשהחלטנו על פונדקאות היה צורך להחליט בזרע של מי משתמשים.
אני פחדתי שישתמשו בשלי. פחדתי שהמחלות הנפשיות שלי יעברו בתורשה אבל טאהיונג לא הסכים שאני אוותר רק בשביל זה.
הוא אמר שעברתי כל כך הרבה והילד הראשון צריך להיות ממני, הבא יכול להיות ממנו.
הוא רוצה עוד ילדים, ברור.
הבטתי עכשיו בפניו המתרגשות ונתתי לכל החרדה שלי להיעלם.
הכל יהיה בסדר.
*******
אז אני מחזיק אותה עכשיו.
ידה הקטנה עוטפת את אצבעי.
דמעות רותחות של אושר זלגו על פניי.
״את כל כך יפה״ לחשתי.
״היא דומה לך״ טאהיונג קרן לצידי ״וואו היא נראית העתק שלך״.
הבטתי בו בחיוך מאושר.
הוא נישק את מצחי ואז ליטף בעדינות את לחיה של התינוקת בגב כף ידו.
״הבת שלנו״ הוא לחש.
״הנה אבא״ אמרתי ברוך ומסרתי אותה אל זרועותיו של טאהיונג ״הוא האבא הכי טוב בעולם״.
טאהיונג חייך ״מי שמדבר״.
התיישבתי על הכסא ומחיתי את שאריות הדמעות מפניי ״אני לא מאמין שהיא סוף סוף אצלנו״.
הוא הנהן והתיישב לצידי.
״ועוד מעט קאי יבוא. הוא כל כך יתרגש לראות אותה״.
״קאי יאהב אותה כל כך״ טאהיונג הביט בה שוב ומבט אבהי אוהב עלה על פניו.
דלת החדר נפתחה והוריו של טאהיונג נכנסו פנימה, יחד עם קאי.
״היי אהובים שלי״ אמו של טאהיונג התקרבה אליו ״וואו!!! איזה יפה היא!!! גונגקוק היא ניראת בדיוק כמוך!״.
הסמקתי וחייכתי.
קאי התקרב אליי ושלחתי יד ללטף את שיערו ״קאי קאי, תכיר את אחותך הקטנה״.
קאי בן השבע התקרב אל טאהיונג. הוא התיישב לצידו.
״אני יכול להחזיק אותה?״ הוא שאל.
״בטח״ טאהיונג מסר אותה לידיו ועזר לו להרים אותה.
קאי התבונן בפניה ואז חייך ״היא חמודה״.
טאהיונג נישק את ראשו ״כן.״
״היא שלנו שלנו?״ קאי שאל
צחקתי ״כן, קאי.היא שלנו״.
״היא דומה לך, פאפי״ קאי קימט את מצחו.
ליטפתי את שיערו הרך ואז זה הכה בי.
יש לנו 2 ילדים! וקאי אח בכור פתאום!
הבטתי בטאהיונג שהחזיר לי מבט רך וניסיתי להבין מה אני עושה עם כל הלחץ שבגופי.
האם אנחנו באמת יכולים לגדל 2 ילדים?
האם אנחנו באמת מסוגלים לזה?
הבטתי בקאי שליטף את התינוקת בעדינות, בטאהיונג שהביט בשניהם במבט אבהי וניסיתי להירגע.
״גונגקוקי אתה יכול לבוא איתי רגע, לקנות משהו מהקפיטריה״? אמו של טאהיונג שאלה פתאום.
״בטח״ קפצתי ממקומי.
יצאנו אל אוויר הערב הקריר בדרכנו אל בניין הקפיטריה.
״איך אתה מרגיש?״ היא שאלה, קולה חם.
״לחוץ״ הודיתי.
היא הביטה בי, מחכה שאמשיך.
״אני לא יודע אם אנחנו מסוגלים לגדל 2 ילדים. כאילו..... מה יקרה אם אני לא ארגיש טוב? או.... או שלטאהיונג יהיה פתאום עומס בעבודה? או... או ש... אני לא יודע״ משכתי בכתפיי בחוסר אונים. הרגשתי כל כך פגיע כרגע.
היא הביטה בי ברוך לפני שתפסה את ידי והושיבה אותי על אחד הספסלים.
״זה יכול לקרות. אבל אני גם יודעת שאתם תהיו הורים כל כך מדהימים ואתם תדעו איך להתמודד עם הסיטואציות האלה.״
שתקתי.
אולי.
״סיפרת לטאהיונג כמה אתה חושש?״
״לא ממש. אבל אני יודע שהוא לחוץ גם. אנחנו מנסים להרגיע אחד את השני אבל זה לא ממש עובד״.
״מותק, אנחנו נעזור לכם בכל מה שתצטרכו. בטח בחודשים הקרובים. לגדל תינוקת זה לא פשוט.״
״אני מפחד שהבריאות הנפשית שלי תשפיע עליהם״ לחשתי.
״למה אתה מתכוון?״
״יש לי ימים כאלה לפעמים.... ימים שאני לא מסוגל להילחם בהם. טאהיונג מדהים והוא תמיד תומך בי כשזה קורה אבל אני מפחד ש.... אני מפחד שפתאום נהיה כל כך עמוסים שהוא לא ישים לב לזה״ המחשבה הפחידה אותי עד מוות ״ואם הוא לא ישים לב.... אם הוא לא ישים לב.... אז אני יכול להתדרדר בשניות ואז.... ואז....״ לא הייתי מסוגל להמשיך.
היא הניחה את ידה על כתפי ועיסתה אותה בעדינות ״אתה יודע שאתה תמיד יכול לדבר איתי על זה, נכון?״
הנהנתי ״כן, אבל-״
״אבל מה?״
״זה נראה כאילו כולם חושבים שאם אתה לא נמצא במצב גרוע אז הכל בסדר״.
היא קימטה את מצחה ״אני לא מבינה.״
״הכל טוב עכשיו. אני מתכוון.... יש לי בעל מדהים ויש לי ילד מדהים ועכשיו גם תינוקת״ נשמתי עמוק ״והכל בסדר בעבודה ואפילו אני נפגש עם אמא שלי לפעמים אז.... אז זה נראה שהכל בסדר נכון?״
היא הנהנה.
״אבל.... אני..... למה יש לי עדיין ימים כאלה?״
היא חזרה ללטף את כתפי שוב. מגעה היה מרגיע ומנחם.
״כי אתה רק בן אדם, מותק״.
״אבל... אבל הכל בסדר!״
״הכל נראה בסדר״ היא תיקנה ״זה בסדר להיות לחוץ, מתוק שלי. כולנו יודעים שעברת מלא. כולנו יודעים שבכל יום אתה צריך להתמודד. וכולנו יודעים שגם כשדברים נראים בסדר עדיין צריך להיות עם עיניים פקוחות על המצב שלך״.
בלעתי את רוקי בכאב.
״טאהיונג יודע את זה גם. הוא בחיים לא יחשוב שהכל בסדר.
כמה פעמים באמצע היום הוא התקשר לבדוק שאתה בסדר?״
״הוא עושה את זה הרבה״ הודיתי.
״זה טבעי לחשוב שכשיש ילד חדש אז תשומת הלב צריכה להתחלק בין יותר אנשים, אבל זה לא נכון.
ילד חדש- תשומת לב חדשה״.
זה גרם לי לחייך ״את חושבת שאני ילד אבוד שחושב שההורים שלו הפסיקו לאהוב אותו פתאום כי יש תינוקת חדשה?״
היא חייכה גם ״נכון ניהלתם את השיחה הזאת עם קאי? על כמה שאתם אוהבים אותו למרות שיש תינוקת חדשה?״
הנהנתי. ברור. זה הדבר הראשון שעשינו כשהחלטנו על ילד נוסף.
״אני חושבת שאתה צריך לשמוע את זה גם״.
פתחתי את פי למחות אבל היא השתיקה אותי.
״גוגנקוק, אף אחד לא ישים לב אליך פחות כי יש תינוקת חדשה. אף אחד לא חושב שפתאום המצב הנפשי שלך מושלם.
כולנו אוהבים אותך מאוד. אתה כמו הבן שלי״ היא ליטפה את לחיי והוסיפה בשקט ״אם לומר את האמת, בן טוב יותר מטאהיונג״.
צחקתי מבעד לדמעות.
״אני מבטיחה לבדוק לשלומך כל הזמן״.
״תודה״ לחשתי.
היא עטפה אותי בזרועותיה. השענתי את ראשי על כתפה ועצמתי עיניים בחיוך.
״זה אומר שאתה צריך להיות איתי כנה״ היא אמרה.
הנהנתי.
״עכשיו, אכלת היום?״
״כן״ מלמלתי ״טאהיונג הכריח אותי לאכול סנדוויץ ענקי בבוקר״.
״השעה שש בערב״ היא הרחיקה אותי ממנה ״אכלת משהו נוסף מאז?״
״את תאמיני אם אני אגיד שאני עדיין שבע?״
״לא״ היא התרוממה מהספסל ״בוא נלך למצוא לך משהו לאכול״.
נכנסנו אל הקפיטריה וסקרנו את המדפים השונים.
״אני אביא לטאהיונג גם משהו. הוא לא ממש אכל גם הרבה״.
״יש פה כריכים שנראים מצוינים״ היא אמרה.
לקחתי סנדוויץ חביתה לטאהיונג וכשהבחנתי במבטה לקחתי אחד נוסף.
״גם שתיה״ היא אמרה ״ולא זירו״.
״למה?״ התלוננתי.
״כי לא אכלת ארוחת צהריים״.
״הסנדוויץ׳ הזה ענקי״.
״גוגנקוק״ קולה היה מזהיר.
״בסדר״ נכנעתי.
******
נקודת מבט קאי (אההההה לא ציפיתם נכון???)
אני לא אוהב את האני.
התינוקת שלנו.
היא ממש חמודה.
ממש חמודה ומעצבנת.
מהיום שהיא הגיעה הביתה פתאום כל הבית השתנה.
אבא ופאפי לא מסכימים לי יותר לשים את הטלווזיה על קול גבוה. הם אומרים שזה מעיר את התינוקת.
הם תמיד מתייחסים אליה. כל פעם שהיא בוכה.
כל הזמן באים אלינו אורחים ומביאים לה מלא מתנות.
הם אומרים לי שאני אח גדול ואיזה כיף לי. בלה. בלה. בלה.
זה בכלל לא כיף!!!!
פעם אבא ופאפי היו רק שלי.
הטלווזיה הייתה רק שלי.
ויכולתי לעשות כמה רעש שבא לי.
אבל עכשיו יש את התינוקת המעצבנת הזאת!!!!!
אני מרגיש שאבא ופאפי לא מתייחסים אליי בכלל.
למרות שהם כן משחקים איתי ואבא אפילו הביא לי אתמול שוקולד טעים מהסופר.
אבל עדיין, אחר כך הוא ביקש ממני לשמור על השקט והוא הלך להרדים את התינוקת. רציתי שהוא ישחק איתי בלגו אבל הוא אמר שהוא לא יכול כי הוא צריך לעזור לפאפי לקלח את האני.
למה בכלל צריך שניים לקלח אותה??
היא גם ככה פצפונת!
והיום סבתא שומרת עליי כי צריך לקחת את האני לטיפת חלב.
למה הם שניהם צריכים ללכת? זה כזה מעצבן.
נקודת מבט גונגקוק:
התיישבתי לצד קאי על הספה.
הוא ניתק את מבטו ממסך הטלוויזיה לשניה ואז החזיר את עיניו פנימה אל המסך.
״קאי״ אמרתי ״אתה רוצה שנצפה בסרט יחד?״
״מי ישמור על האני?״ הוא הרים אליי את עיניו.
״היא ישנה״.
״טוב״ הוא מלמל.
״אתה לא רוצה?״ הופתעתי.
קאי תמיד ביקש שנעשה ערבי סרטים יחד.
״לא אכפת לי״ הוא אמר.
״אנחנו יכולים להכין פופקורן״ הצעתי.
הוא משך בכתפיו.
״קאי״ עצרתי את הסדרה שהתנגנה ברקע ״מה הסיפור?״
הוא המשיך להביט במסך הכבוי ושתק.
״אתה יכול לספר לי״ אמרתי ברוך, מודאג מעט.
״אני לא רוצה שנתחיל סרט ואז האני תקום ותצטרך ללכת. זה לא הוגן״.
נשכתי את שפתיי בכאב.
״קאי קאי, האני עדיין ממש קטנה... היא צריכה שיטפלו בה״.
״אבל אתם כל הזמן מטפלים בה!״ קולו התרומם.
״אתה זוכר שלפני שהיא נולדה הסברנו לך ש-״
״לא אכפת לי!״ הוא צעק וקם מהספה, פוסע אל עבר המדרגות.
״קאי״ מלמלתי בחוסר אונים.
״זה לא הוגן! אתה ואבא כל הזמן מטפלים רק בה! אתם בכלל לא מתייחסים אליי!״
ראיתי את טאהיונג שהופיע בפתח הסלון והביט בי במבט שואל.
״קאי, זה לא נכון״ התרוממתי לכיוונו ״האני פשוט ממש קטנה ו-״
״לא אכפת לי שהיא קטנה! למה אני צריך לסבול?״
״אתה סובל?״ קולו של טאהיונג היה שקט אבל יכולתי לזהות שהוא עומד לגעור בקאי.
״אתם אף פעם לא משחקים איתי! ואתם כל הזמן מבקשים לכבות את הטלווזיה! וכל רגע להביא משהו לתינוקת! וכולם קונים לה מתנות כל הזמן!״ קולו עלה ממילה למילה וקול בכיה של האנה נשמע לפתע.
״קאי״ טאהיונג קטע את הצעקות בקול תקיף ״תעלה בבקשה לחדר שלך״.
״זה לא הוגן שאני מקבל עונש רק בגלל שהיא התחילה לבכות״! קאי צעק שוב.
״אתה לא מקבל עונש. אני מבקש שתעלה לחדר בבקשה ותמתין לי שם. עוד מעט אבוא לדבר איתך״.
טאהיונג הביא בקאי במבט חודר וקאי השפיל את עיניו ועלה אל החדר.
כשטאהיןנג התקרב אליי הבנתי לפתע שאני בוכה.
״הכל בסדר״ טאהיונג ניגב דמעה מפניי ונישק את מצחי ״לא עשינו שוב דבר לא בסדר. מסתבר שפינקנו אותו יותר מידיי״.
״אבל הוא צודק... היינו צריכים להתייחס אליו ו....״
״הוא פגוע, גונגקוק, הוא לא צודק. זה בסדר להיות פגוע, זה שלב שכל אח גדול עובר. אני אדבר איתו ואסביר לו.״
הנהנתי.
״תוכל להרדים את האני שוב? אני רוצה לצאת איתו קצת.״
הנהנתי שוב.
טאהיונג נישק את מצחי שוב ועלה אל הקומה למעלה.
המשך- מחר!!!!
חילקתי לשניים כי יצא לי ארוך (אופסססז)
רק החלק הזה 1600 מילים!!!
