נבואת החצויה, ליבי דגצו והאולימפים

ההתחלה

דבר ראשון, לפני שאני מספרת לכם את הסיפור שלי, חשוב קצת שתדעו עליי. קוראים לי ליבי דגצו, יש לי שיער חום ארוך ועיניים ירוקות. אני מתה על הספרים של פרסי ג'קסון ותמיד חלמתי להיכנס לתוך העולם הזה...

נ"מ ליבי

קראתי על המיטה שלי ספר (הפעם גיוונתי וקראתי הארי פוטר). היום הייתי לבד בבית, איזה כיף! זו הפעם הראשונה שההורים שלי סמכו עליי להיות לבד בבית. משום מה הם חושבים שאם אני אשאר לבד בבית אני אחטף או לא יודעת מה... (איזו אירוניה במחשבה לאחור). בכל מקרה, כל כך שמחתי שאני עומדת להיות לבד בבית - להישאר ערה עד מאוחר, לקרוא מלא ספרים, לאכול חטיפים, לראות טלוויזיה, בקיצור כיף חיים!             

שמעתי רעשים מבחוץ, משהו כמו ברזל נופל. צחקתי לעצמי, הנה פרסי נלחם במפלצות, ואוו גם אנבת' כאן! אמרתי בעודי מצחקקת. חזרתי לקרוא. כן, אני יודעת שהייתי צריכה לבדוק מה זה כי זה הדבר האחראי לעשות, אבל מה לעשות... הספר היה מעניין ולא היה לי כוח לקום ולבדוק מה זה...

קראתי וקראתי ועוד קצת קראתי עד ש... שיט! חשבתי, שכחתי שיש לי שיעורים למחר!  

אוף, המורה תהרוג אותי אם לא אעשה אותם. אז... סליחה הארי, אתה תצטרך לחכות קצת כי אני צריכה לעשות כרגע כמה שיעורים במתמטיקה (איזה באסה נכון?). הלוואי שהייתי בעולם של פרסי, הוא בטוח לא צריך לעשות שיעורי בית, אתם יודעים, עסוק מידי בלהציל את העולם וכזה... אמרתי לאוויר ברוגז והתחלתי לעבוד. פתרתי בקושי רב כמה תרגילים. אפשר לחשוב, חשבתי לעצמי בלגלוג, כאילו שבאמת נצטרך אי פעם לדעת טריגונומטריה או מה שזה לא יהיה. 

טראח! מה זה?! מה קורה כאן?! מה זה הרעש הזה??? יצאתי מהחדר בזהירות וראיתי שהדלת של הבית פתוחה. רצתי למטבח ולקחתי סכין (מהגדולות האלה שמשמשות לחיתוך בשר). צרחתי לאוויר וצעקתי: אל תזוז! פורץ, יש לי סכין חדה מאוד ואני לא מפחדת להשתמש בה! (לגמרי פחדתי להשתמש בה). שמעתי גיחוך מהחושך שאמר: "אני כבר אוהב אותה". צרחתי באימה וזרקתי לכיוונו את הסכין. שמעתי צעקה משם: "היא כמעט פגעה בי!". ואז? ואז יצאו מהחושך הגיבורים שלי.