להבה שמורה

פרק חמישי

"אל תלכי" היא זעקה, דמעות בעיניה.

"אני לא יכולה להישאר..." היא מילמלה "כאן זה המקום שלך, המקום אליו את צריכה להשתייך, לתפוס את מקומך ולמלא את החלל החסר שייווצר אחרי שאלך." הדמעות התחילו לזלוג על לחיה, לא ככה היא חשבה שיהיה היום הזה.

תמיד אמרו לה שיקרה משהו ביום הזה, הוא היה מסומן בכל מקום- הזכירו אותו בכל הזדמנות, אבל מעולם לא אמרו שזאת תהיה פרידה מהעולם שלה. לא הזהירו אותה שמאז היא תגדל לבד- תגדל בלי אמא.

"מתוקה, אני כבר סיימתי את תפקידי כאן, הייתי צריכה להגן עלייך- עכשיו עבר הרגע. עכשיו את בטוחה מספיק, את יכולה להגן על עצמך בעצמך" היא כבר התחילה למלמל, כל מילה שהיא מוציאה מהפה מקשה עליה יותר, מכבידה על נשימתה העקבית.

"אני לא רוצה שתלכי" היא צעקה. פרץ חדש של דמעות עמד בעיניה וחיכה להזדמנות הראשונה בה זוהר תישבר ותיתן לבכי לצאת, לשבור כל פינה בגופה, בליבות קרוביה, לשבור את כל המחסומים בינה לבין אמה ובין העולם האכזר הזה. עולם שגזר את דינה טרם נולדה- דין שמעולם לא חשקה בו.

היא התייפחה רועדת ממאמץ וכאב, צועקת אל הקירות את אשר על ליבה שוכחת לרגע את נוכחות האישה שליוותה אותה במשך כל חייה מאז נולדה.

"אני.." האם השתנקה. זה הסוף.

"אני.." הנשימה כבדה עליה, פניה החווירו כסיד וזוהר רצה אליה מושכת בידה חזק כמו רוצה לשמור אותה קרובה אליה בין החיים.

"זוהר!" היא זעקה באימה. עיניה אדומות ואש אפפה אותה.

"תמיד תזכרי שלא כל מה שנראה הוא הנכון" דמעה זלגה על לחיה וזוהר מיהרה לנגב אותה.

"תזכרי... היפנמה" היא התחילה למלמל "היפנמה היא לא הכל.." שוב מלמול והשתנקות.

רגע של אימה עבר בעיניה "היפנמה! בוערת!" צעקה. עיניה פתוחות לרווחה, היא חיוורת כסיד ודמעות מכסות את פניה. זוהר הרגישה איך חום גופה עוזב אותה מהר, ועיניה חלולות- מביטות למרחק, הרחק מעיניה.

"אמאאא!!!!!"

מהזעקה הזאת אי אפשר להתעלם. זעקת שבר וכאב של אבדן. זעקה על משהו שהיה והלך, משהו שכבר לא יחזור. היא הרגישה איך היא מאבדת את עצמה במקום הזה לבד בחדר הסגור, איפה שרק עכשיו הייתה ביחד. אמא.

המחשבות התחילו להתערפל וכך גם כל חושיה

דמות שרועה על הרצפה, חיוורת ורטובה מדמעות, מחזיקה בידה יד אחרת של דמות שכבר איננה, אפופה בהילה אדומה וזוהרת. היא חיה, מעולפת.

"מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה בבעתה את הפנים הלבנות בעלות העיניים השחורות. 

"רק מוודא שהתעוררת" גיחוך נשמע בקולו, הוא כבר לא היה לידה.

"מה קרה?" היא שאלה כשהבחינה בכל הלבן סביבה, ובזיעה הקרה שכיסתה את כל גופה.

"כלום" הוא אמר "חלומות זה דברים שקורים לפעמים בלילה את יודעת.. בשעה שישנים" הוא מילמל וצחק כנראה מהבדיחה של עצמו.

"זה לא מצחיק" היא הזעיפה פנים.

"אז מה זה כן?" שעשוע נשמע בקולו.

"זה לא היה חלום. זה היה אמיתי"

"הוא! בטח, אני מבין, ילדה שנעלמת בלילה וכאילו משום מקום מופיעה לה סתם ככה פתאום. סביר שאאמין לה שהיא הייתה במציאות אחרת, חלמה כנראה על אש ומים. בכל אופן כשהיא מרחפת באוויר אפופה בהילה של אש ומכוסה בזיעה קרה. סביר. פשוט מציאות" הוא היה מרוצה מהסיכום הכולל של עצמו, מתגלגל מצחוק.

אבל הוא לא באמת צחק. פחד ניכר מעיניו. הוא נראה רדוף.

"מה באמת קרה?" היא שאלה בלחש.

הוא לא הסכים להביט בעיניה, כאילו חשש ממנה.

"בבקשה" תחינה בקולה- כזאת שאי אפשר לסרב לה.

הוא התקרב אליה בשקט והתיישב לידה.