WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟑𝟐

לידיה
כולנו מודאגים בשעת לילה מאוחרת זו,אדיסון משחקת עם אצבעותיה,נשימתו של אלכס חלולה והוא רוטן כל שאפשר,אפשר לחתוך את המתח עם סכין.
״פאק! אנחנו בכלל לא קרובים למקום מאויש!״ אדיסון רוטנת.
״די די אדיסון,אנחנו רק כמה שעות מחוץ לגהנום הזה״ אלכס מנסה להרגיע אותה.
״אלכס,אני מרגישה שאנחנו מקיפים את השטח הזה במעגלים,לעזאזל,למה לא הבאנו פנס״ אני שואלת.
אלכס רוטן בשקט כתגובה.
״אולי אני אקח פיקוד ואנווט,מה דעתך?״ אני אומרת.
הוא נאנח.
״ננווט יחדיו,לידיה״ הוא אומר,ואני מגלגלת את עיניי,אוקיי ראש בקיר.
אני לא יכולה שלא להיות מודאגת מכך שידיו של סיימון יכלאו אותנו שוב בשנית,אבל חייבים לשאוף קדימה,לברוח זו המטרה.
אני לוקחת את הפנס מן אלכס ומגלגלת אותו בידי.
״כמו שחשבתי,אנחנו הולכים במעגלים״ אני אומרת.
״הכל בסדר בן אדם? הלחץ גובר עלי-״
״כן לידיה הלחץ גובר עליי!״ הוא קוטע אותי.
״אם החולה נפש הזה עומד למצוא אותנו אני והחברה הכי טובה שלך כאן בשר מת! איך אפשר שלא להיות לחוץ?! את תיהי לו לשפחה קטנה,ואני ואדיסון נמצא את גורלנו שתי מטר מתחת לאדמה! אולי הוא אפילו יהרוג אותך! מי באמת יודע למה הוא מסוגל,אנחנו אפילו לא בדקנו שהוא מת!״ הוא צועק,לעזאזל,משהו שהוא החזיק הרבה זמן פשוט התפוצץ הרגע,הרגשות שלו מתחלפים במהרה,משמח לעצוב,מעצוב לכועס,אבל אני לא יכולה להגיד שהוא לא צודק,הוא חד משמעית צודק,אם הנבלה הזאת חיה,אנחנו בבעיה רצינית.
״אוקיי,אני מתנצלת אלכס,אבל אפשר שנתקדם וננסה למצוא מישהו שיעזור לנו,אוקיי?״ אני שואלת,הוא עונה לי עם ״מהמ״ קטן,ולא יותר מכך.
אדיסון שתקה כל הזמן זה,היא כנראה דואגת לחמם עוד יותר את הסיטואציה,אני מבינה אותה.
לא התקדמנו המון מהבית,אנחנו בעיקר הלכנו במעגלים,אי אפשר לשפוט אותנו,השתחררנו משבי,ואנחנו בלחץ להיתפס על ידי ידיו בשנית,להיות לחוץ ולעשות טעויות,וביניהם ניווטים,זה טבעי למדי.
לפתע,שתי יריות נבלעות אל תוך האוויר,דמי קופא.
אלכס תופס באדיסון,מונע ממנה להשמיע הגה.
״לידיה...! נחשי מי בחיים!״
״פאק״ אני לוחשת.
"אני הולך לתפוס אותך... ילדונת! אני אחזיר אותך למקום מבטחים ילדה יפה שלי!״ הוא אומר,וקולו מתחיל להישמע קרוב אף יותר.
שתי יריות נשמעות בשנית.
״שתי היריות האלה הולכות להיכנס היישר לליבם של החברים הקטנים שלך! תיהי מוכנה או לא,הנה אני בא!״
ידעתי שיש ברשותי דבר אחד רק לעשות.
אני מכבה את הפנס,תופסת בידו של אלכס,ואומרת דבר אחד.
״רוצו,אם אתם רוצים להישאר בחיים״ אני לוחשת.
אני רואה מן החשכה את אלכס מהנהן,ואת דמעותיה של אדיסון מנצנצות מן המעט אור שקרן מן הלבנה.
אדיסון במהרה נותנת לי קופסא קטנה ומסתורית,ובמהרה שניהם נעלמים אל תוך הלילה
ולי? לי נותר לי רק להתפלל שהם יתחמקו מהידיים שלו,ואם אנחנו מספיק ברי מזל,יזעיקו עזרה לפני שהוא יעלם איתי כלא היה.
אני רצה לכיוון האחר,חוות דעת טובה,אבל כדי בשביל להיות בטוחה מספיק,אני הולכת לסכן את עצמי,יכול להיות שאני מוכרת את עצמי כאן בביג טיים.
״אתה לעולם לא תתפוס אותי! בייקר,חתיכת חולה נפש,אני מעדיפה להישאר עם חברי כאן ולא עם פסיכופט כמוך!״ אני צועקת,ובכן,הם לא באמת כאן,אבל זה אמור לתת לו אינדיקציה שאכן הם כן,איתי! למרות שזה שקר מוחלט.
״לידיה! ילדה יפה שלי! סירנה שלי,תראי לי איפה את! אל תפחדי...! אני לא כועס,אני פשוט דואג,את לא תסתדרי בעולם הזה בחוץ בלעדיי,את יודעת את זה! נכון? נכון?״
״נכון? נכון? נכון?! נכון?! תעני לי חתיכת כלבה מטונפת! אני יודע שאת פאקינג כאן,תעני לי לפני שאני ארצח אותך!״ הוא צורח,זורק טנטרום כמו ילד קטן.
איכס,אבל לעזאזל הוא מטורף לחלוטין!
״אוקיי! אני מצטער,אבל בבקשה תחזרי אליי ציפור קטנה שלי,בלעדייך אני לא שלם,אני מתחנן לידיה!״ קול בכי נשמע מן האפלה,קולו של בייקר,סיימון,אליאס? מי שהוא לא יהיה לעזאזל!דבר אחד ידוע לי,הוא רוצח אכזר,אינו שפוי במקצת,אמנם שנים של טראומה עוטפות אותך בייקר,אך אין דבר שיוציא אותך זכאי.
הגבר שאתה בייקר,לעולם לא חשבתי שאמצא מישהו כל כך פסיכופט כמוך.
אני ממשיכה לרוץ,מכאן כבר אך ורק יער סבוך עורב לי,יחדיו עם קולו של האיום מכל.
״לידיה! בבקשה,אני אמצא אותך! אנחנו יכולים לתקן את זה ילדתי היפה!״ הוא צועק.
״לידיה! אני עומד לרצוח את החברים הקטנים שלך אם לא תעני לי...! הראשים שלהם הולכים להיות מושלמים ברגע שאני אתלה אותם מעל למיטה המזוינת שלי!״ הוא אומר בצחוק מתגלגל וחולני.
אני פותחת את הקופסא הקטנה באמצע היער,גפרורים,ומכתב,לעזאזל לא אכפת לי.
אני זורקת את הקופסא עם המכתב וחופנת את הגפרורים אל כיסי.
אני ממשיכה לרוץ,אין דרך אחרת.
צעדים מתחילים להישמע קרובים יותר,לחץ אופף את האטמוספירה.
יכול להיות? התרחקתי ממנו?
אני לא יכולה להישאר ככה,אני חייבת לחזור לאותו בית,למצוא נשק.