"אה! אתה חושב שאני נהנת!?" היא צעקה בכעס.
"נראה לך שאני נהנת להיות כאן, במקום מלא ילדים מיוחדים עם כוחות מדהימים ואני כאן, בת אנוש מטומטמת בלי שום יכולת מזוינת!?" היא שלחה את היד שלה למעלה בכעס.
"אני לא פאקינג נהנת להיות אורקל! לא כיף לי לדעת שלעולם לא יהיה לי חבר, בעל, ילדים!
לא כיף לי להתעלף באמצע החיים, להתעורר ולגלות ששלחתי עוד ילד מסכן למותו!" דמעות זלגו בחופשיות על לחייה המנומשות והעיניים הירוקות הבוהקות נראו זוהרות.
לא זוהרות 'רוח הדלפי' כזה, זוהרות מכעס, מתסכול עצור. מכאב.
היא ברחה למערה שלה וצעקות וציוצי פחד נשמעו בכל מקום שעיני הקריסטל הירוקות שלה נפגשו.
》《》《》《》《》《》《》《》《》
אני מרגישה שחייב לעשות משהו עם זה שזה ממש כואב וקשה להיות אורקל.
ורייצ'ל לא ממש בחרה.
היה לה את החזיונות גם לפני שהיא הפכה רשמית לאורקל, פשוט כשרוח הדלפי נכנסה זה היה יותר מסודר.
אני חושבת שזה לא פר כלפיה.
אני גם חושבת שהיא לא באמת ממש אהבה את פרסי מעבר לידיד.
אולי היא רק רצתה להיתנסות כי היא ידעה שהזמן שלה עומד להיגמר?
ואנבת' הייתה ממש קנאית כשהיא פגשה אותה בהתחלה.
מיאו♡
