המשחק של ביילי

פרק 6

ביילי:

"ביי ביי"
"ביילי!"
"בייליי!!"
"ביילי קומי כבר!" ו..שלוש בנות דחפו אותי מהמיטה.
יש ניחושים?
נאנקתי בכאב. "אני חושבת שנשבר לי הראש."
אייברי נאנחה, "ביילי, את נפלת על היד."
"לא נפלתי! נדחפתי!" חזרתי לשבת על המיטה באנחה.
"זה אותו הדבר." ברוקלין אמרה והבנות הסכימו בהנהון.
"מישהי תסביר בזמן הקרוב למה כולכן בבית שלי ב.." בדקתי את השעה, "שש בבוקר!" צעקתי.
אני שונאת אותן.
מי מעיר בן אדם תמים בשש בבוקר?
"אמרנו לך כבר בבית הספר, ביילי. ברור ששכחת." אוליביה אמרה והניעה את ראשה מצד לצד.
"מה? מה אמרתן לי? מה שכחתי? רגע, איך לעזאזל נכנסתן לפה? הבית נעול וההורים שלי אמורים להיות בעבודה כבר."
הן הסתכלו לצד, כולן חוץ מאייברי.
"אייברי.." אמרתי בזהירות כשהיא הסתכלה עליי עם חיוך זדוני. "מה עשיתן?" שאלתי בחשש.
חשש לי, לביתי, ולחיי.
לחיי השינה שלי, בעיקר.
"יכול להיות.. ש.." היא  התחילה לומר.
"ש..? מה! אייברי!"
"שיכול להיות ששאלתי את המפתח שלך שלשום ויכול להיות ששכפלתי אותו, ויכול להיות ש.. לא, זהו."
"את מה!?"
אני.. אין לי מילים.
כשאני אומרת שהבנות האלה נפלו על הראש כשהן נולדו, אני מתכוונת לזה.
ובשלב הזה? אני בכלל לא אמורה להיות מופתעת.
"אני בשוק. את יודעת שננעלתי מחוץ לבית בחום באותו יום? מזיעה את התחת שלי, ואת? אני מדמיינת אותך מדלגת לשכפל את המפתחות וחושבת על כמה שאני סובלת ומחייכת, חתיכת מפלצת."
"היי! לפחות אני שווה."
נאנחתי. "לפעמים אני שואלת את עצמי, למה ואיך נהפכתי להיות חברה שלכן, ואז נזכרתי, שהוכרחתי, והכל הסתדר."
הן צחקו. "בכל מקרה," אוליביה אמרה, "אמרנו לך בבית הספר שאנחנו רוצות להתחיל לרוץ ביחד בימי ראשון, לשמור על כושר."
"כן אוֹלי, ואני אמרתי לכן שאין סיכוי שאני קמה בשש בבוקר בשביל ריצה שאני ככל הנראה אמות בה."
כולן נאנחו בהרמוניה, זה היה מצחיק אותי, אלמלא לא הייתי קמה בשש בבוקר.
תיקון, אלמלא לא היו מעירים אותי. בדחיפה, חשוב לציין.
"הרסתן לי את שינת היופי שלי, אז עופו מכאן לפני שאני אתחיל מלחמת כריות."
"טוב, נעשה את הריצה בלעדייך." ברוקלין אמרה.
"איי, אני הרוסה." צחקתי, "תהנו, אל תשכחו לשתות הרבה מים."
"ביילי, לפעמים שתיקה זה יפה." אייברי הצטרפה.
"לי? הכל יפה לי." אמרתי בחיוך.
הן נאנחו שוב, "היא חסרת תקנה, בנות. בואו נזוז."
"רגע! אייב, תביאי לי את המפתח, אני לא מסתכנת ככה שוב."
"קחי!" היא אמרה ולפני שהספקתי למצמץ, היא זרקה את זה עליי.
היא הטיחה עליי. מפתח. מברזל.
"היי! יכולתי לדמם עכשיו!"
"אבל את לא, נכון?" היא אמרה בחיוך. "ביי ביילי, נפגש בבית ספר."
"כן, ביי, משוגעות." וכשזה נאמר, חזרתי לישון.

***

נואה:

כשהגעתי לבית הספר, העיניים כבר לא היו עליי.
מה קורה פה?
עברו רק כמה ימים מהמסיבה, וכבר העניין נשכח?
לא שאני מתלונן.
"ווקר, המאמן קורא לך" קופר, חבר מהקבוצה שלנו אמר לי.
"המאמן?"
"כן"
מה עשיתי?
"איך הוא נראה?"
"ההבעת פנים שלו?" הוא שאל והנהנתי.
"טוב.. בסדר? הוא לא עצבני, אבל אני לא יודע אם הוא שמח."
סימנתי לו עם היד שאני הולך, "בהצלחה!" קרא לי.
כן.. אני מקווה שלא אצטרך את זה.

בתיכון הזה, לכל מורה יש משרד משלו.
אני לא חושב שזה היה לפני השיפוצים, הבית הספר הקודם, שנשרף, היה קטן, ולא שימושי.
בקושי היה אפשר לזוז בו, ואחרי שהוא נשרף, חשבו שזה רעיון טוב לשלב את בתי הספר שלנו, אז התיכון הזה עבר שיפוץ ענק.
כשהגעתי למשרד של המאמן, עצרתי מחוץ לדלת, לקחתי נשימה עמוקה, מכין את עצמי לכל מה שהוא יכול להוציא מהפה שלו, ודפקתי.
"תכנס"
אוקיי, עושים את זה.
"המאמן." ברכתי אותו בהנדת ראש.
"ווקר, שב." לשבת? יושבים.
אני לא מצליח לפענח את ההבעת פנים שלו, וזה מפחיד.
"תירגע, אתה לא בעונש, ואתה לא בצרות, זה רק המשחק."
ההקלה. ההקלה, היא עצומה.
חשבתי שממש הסתבכתי.
"מה בנוגע למשחק?" שאלתי.
בשבוע הבא, מתחיל הטורניר, אנחנו חייבים לקרוע את התחת שלנו באימונים, בטורניר שעבר, ניצחנו, אבל הפעם? הפעם יש קבוצות חזקות הרבה יותר. ואני אשקר אם אומר שאני לא חושש, אבל עם זאת, אני גם לא מפקפק בנו.
"אני אעשה את זה קצר, הפייר פורס לא מאומנים מספיק, התרשלתי באימונים לאחרונה כי היינו אחרי המשחק הענק שניצחנו בו, והאגו שלי גדל. אבל הבעיה היא שאחרי המשחק אימון של אתמול, הבנתי שפישלתי," כן, גם אני ראיתי את זה, הקבוצה עשתה כל כך הרב פאשלות, שזה זעזע אותי. "אתה, לוגן מאט וסאם, לא פישלתם פעם אחת, אבל כל השאר?" הוא נענע את ראשו כלא מאמין.
"בכל מקרה, החלטתי להעביר אתכם לאימוניים פרטיים, ולכל השאר אני אקרא את התחת. תעביר את ההודעה לבנים."
"אין בעיה, המאמן." הנהנתי אליו ויצאתי מהחדר בחיפוש אחר מאט סאם ולוגן.
הלכתי לספרייה, כי ידעתי שאמצא שם את סאם.
נכנסתי לספרייה, אבל שנייה אחרי נתקעתי במישהו. "פאק" שיט, מה הקטע?
"אח!" הסתכלתי על הרצפה כששמעתי איזה נאנקת, ביילי?
"שיט, טעות שלי, את בסדר?" שאלתי במהירות והצעתי לה את היד שלי.
היא הסתכלה אליי מלמטה, "ברור שזה אתה."
אה?
"למה ברור שזה אני?" היד שלי עדיין מושטת.
"ווקר, תעשה לי טובה, בטח נתקעת בי בכוונה."
אני לא מאשים אותה שהיא חושבת ככה.
"אני לא.. לא נתקעתי בך בכוונה," שקשקתי את היד המושטת שלי בכוונה שתשים לב אליה.
ביילי הסתכלה על היד במשך כמה דקות, עד ששוכנעה ולקחה את ידי.
היא.. רכה.
נואה, תשלוט על עצמך, גבר.
"נפצעת?" למרות שאני יודע שלא, חיוני לשאול לדעתי.
"לא." קרה כמו תמיד.
גיחכתי לעצמי.
"מה כל כך מצחיק ווקר?"
"כלום, נמרה."
"נמרה? מה-" לפני שהיא הספיקה לומר משהו, התקדמתי לחיפוש אחרי סאם, למרות שכל מה שרציתי היה זה להישאר שם, איתה.
"מניאק." שמעתי אותה אומרת.
נמרה, כבר אמרתי?

*קצר טיפה מבדרך כלל🤍