אדומת השיער הקטנה-מאת דיאנה גולדובניוק

אדומת השיער הקטנה-פרק ארבעים ואחד(נר שני)-מאת דיאנה גולדובניוק

אדומת השיער התעוררה. היה זה בוקר יום שני.
אדומת השיער התיישבה על מיטתה עם תחושה משונה שהייתה בתוך חוויה אפלה אבל גם מאירת פנים.
אדומת השיער הרגישה שהייתה חנוקה ושהייתה זקוקה לאוויר, משהו שיחיה לה את החושך בחיים שלה.
היא התבוננה בעריסה של התינוקת שלה וחייכה אליה.
היא אמרה לעצמה שרק בגללה היא ממשיכה לספוג את הכל, במיוחד את בעלה שהיה מכה אותה ,לא אוהב ואפילו לא מכבד אותה, סולד ממנה, צועק עליה. השטן בחייה.
אדומת בשיער ירדה למטה ולא ראתה את בעלה, הלך לעבודתו. היא חשבה לעצמה, אדם קטן כזה, בקושי יודע קרוא וכתוב, לאן הוא כבר הולך כל בוקר. אין זכר ממנו ואין מנוס ממנו, סיוט ומחנק הכי גדול בחייה.
אדומת השיער התיישבה על הספה ואמרה לעצמה שכבר מחכה ללילה, להדלקת הנר השני, רצתה כבר לגלות מה הפעם המראה תגיד לה ותראה לה.
אדומת השיער נשמה קצת אוויר, כי הייתה כל כך זקוקה לו, היא הלכה שוב לחדרה.
הגיע לילה יום שני, אדומת השיער הוציאה נר שני והדליקה אותו. ושוב, היה חושך מוחלט, לא ראתה כלום.
פתאום, בתוך ראשה המראה אמרה לה:"יקירתי, תשכבי על מיטתך, שימי ידיך לצדדים,תנשמי עמוק ותראי מה יקרה וכשתגידי שאת מוכנה תראי משהו שלעולם לא ראית, חוויה חד פעמית שתפתח בפניך נפלאות."
אדומת השיער בשביל לא ליפול בדרכה למיטתה, לקחה בידיה את הנר הדולק , ניגשה למיטתה ושמה את הנר הדולק על השידה ליד מיטתה, נשכבה על מיטתה, פרשה את ידיה לצדדים ונשמה עמוק. כך עברו להן מספר דקות והיא אמרה:"אני מוכנה".
עברו מספר רגעים ואדומת השיער הרגישה מן הקלה כזו, כאילו היא כבר לא נמצאית בגוף שלה.
פתאום, היא הרגישה שהיא במימד אחר, וראתה את הגוף שלה מתחתיה. היא התחילה לרחף בחדר, הכל היה נראה לה קצת משונה והאמת שגם קצת מפחיד כי לא הייתה לה קרקע מתחת לרגליה. אבל למרות זאת, החופש שהרגישה היה שווה כל רגע.
אדומת השיער אמרה לעצמה שאף פעם לא הרגישה כזו הקלה.
לאחר מספר רגעים של שיכרון חושים, אדומת השיער ראתה מולה דמות עם שיער כתום, שהייתה דומה לה, הזכירה לה את אותה דמות שראתה במראה בעבר.
הדמות הושיטה בפני אדומת השיער את ידה ואמרה לה שהיא תעקוב אחריה.
שתיהן, יד ביד התחילו לרחף לחוץ לחדר, אדומת השיער ראתה מעליה את הבית שלה, מסביבה היה המון אוויר צח, היא ראתה את השמיים, הם היו יפים.
אדומת השיער אמרה לה:"בחיי, כמה שהכל נראה יפה מלמעלה, אני מרגישה שאין בי מחנק עכשיו, לא קשורה לגוף, לכאבים בו, הכל נראה משוחרר".
הדמות כתומת השיער ענתה לה:"נכון, זה מה שאת הכי זקוקה לו, החופש הזה, האוויר הצח, את כל היום כלואה בבית עם התינוקת שלך ובעלך שאת רואה אותו כל יום לכמה רגעים שנואים. את גם בן אדם, את צריכה את הרוגע שלך והאושר שלך שאת אף פעם לא חווית, כל חייך רק חיית להיות בובה וכלי סיפוק של אחרים, חיי את חייך, תנשמי, כי רק עכשיו את יכולה לנשום, יגיע זמן וכבר לא תוכלי, את חייה רק פעם אחת, תזכרי את זה."
אדומת השיער הסכימה איתה וכל כך שמחה, לא רצתה שהרגע הקסום ומסנוור החושים הזה יסתיים, חוויה חוץ גופית שלא חוותה לעולם ואולי כבר לא תחווה.
לאחר מספר רגעים, הדמות כתומת השיער אמרה לאדומת השיער:"יקירה, אנחנו חוזרות, הגיע הזמן להתעורר."
אדומת השיער אמרה לה שהיא רוצה להישאר עוד קצת, אבל כתומת השיער אמרה שזה מסוכן כי הגוף לא יכול להישאר הרבה זמן ללא נשמה.
אדומת השיער הסכימה ואדומת בשיער חזרה לגופה.
לאחר מספר רגעים, אדומת השיער התעוררה עם נשימה עמוקה והרגישה מוזר, כאילו חוותה משהו לא מובן.
היא התיישבה על מיטתה, וראתה את הנר עדיין דולק.
היא הרגישה נהדר, כאילו נולדה מחדש.
התחושת מגע של רגליה עם הרצפה כבר נראו פחות מפחידים כי מקודם היא ריחפה והייתה חופשיה.
פתאום היא שמעה את הקול של המראה בראשה:"את רואה, כשאת לא מפחדת להיות חופשיה, את גם לא תפחדי להתמודד עם הקשיים שלך שהיו ויהיו בחייך."
אדומת השיער אמרה לעצמה ששום דבר לא יעצור אותה.
אדומת השיער , פתחה את חלון חדרה לרווחה וראתה את השמיים, עצמה עיניה ונשמה אוויר צח, שערה היפה והאדום התעופף לצדדים והיא הרגישה נהדר.
אדומת השיער חזרה למיטתה ונרדמה בנחת.

הדרך לחופש היא בגבול נשימה אחת עמוקה.