״רגע סליחה, אשתי לא מפסיקה לחייג״ אני מסביר למזכירה של חוג הקראטה שהייתה באמצע לספר לי על ההתקדמות היפה של ברק היום בחוג. ״מרטין, איפה אתה?״ משהו שונה בקול שלה. ״בדיוק הגעתי לאסוף את ברקי, הוא כאן לידי״ אני מלטף את שיערו הגולש ומצמיד אותו בחיבוק חזק לחיקי ״וממש היום הוא קיבל חגורה צהו...״ אני רוצה להשלים את המשפט בשביל שברקי ישמע שאני ואימא מאוד גאים בו אבל היא קוטעת אות דבריי ״מרטין. תשאיר אותו שם וצא החוצה לבד״. אני שומע שהיא לחוצה ונשימתי מתקצרת, ברור לי שיש לה משהו פתאומי ומפחיד לספר לי. ״נו דברי בטי, אני בחוץ. את מלחיצה אותי״. בזווית עיני אני רואה את ברק מציץ מפתח הדלת ומסתכל על פרצופי ומבין שהלחץ הגיע גם אליו...״מרטין... אבא שלך חטף דום לב״. אני מפסיק לנשום ומתחנן בליבי, בבקשה בבקשה, רק שתגיד לי לבוא לבית חולים, רק שתצעק עלי לבוא לבית חולים, רק שתגיד לי שהכל בסדר ושאגיע דחוף לבית חולים!!! אני מביט שוב בפניו הדואגות של ברק ומנסה כמיטב יכולתי להסתיר את הסערה שמתחוללת בתוכי. אוף אמן רק שלא יבחין מה קורה. הוא כל כך מחובר לסבא מרטין... לאבא שלי.
---
הוא נפטר יפה שלי. אני מצטערת...״
אתמול כרמלה איבדה את מוטי בעלה והיום כבר מתייצבת במטבח מרביצה לבצק. שנים רבות ששניהם פינטזו על הלילה האחרון בחייהם בו יסיימו מחובקים ומאובקים לצד הקראוסנים הטריים.
במאפייה הקטנה ברמת-גן, אותה הם הקימו מאפס לפני כ-30 שנה, הם יצרו את בנם הבכור, מרטין. ועכשיו היא עומדת ואופה בלעדיו, מכינה את הקרואסון האהוב עליו לכבודו, קרם פיסטוק עם שברי שקדים מצופים בדבש הדרים.
---
איך הכרס שלי גדלה. אני מתהלך במסדרון בית הוריי ועובר ליד המראה הגדולה העטופה במסגרת עץ כבדה ולא חוסכת ממני את הלוק העגום שבניתי לעצמי. אני זוכר את היום שבו אבי תלה אותה. זה היה בצהרי שישי...הוא חזר מלוכלך ותשוש מהמאפייה, מרוגש מהרכש החדש והגדול שבידיו.
אני מביט כעת במראה הזו ולא מזהה אותי. שמן, מוזנח ועצוב. אבי האהוב נתן את חייו למאפייה ומת מדום לב בגיל 60, אז כמה שנים נותרו לי על פי הסטטיסטיקה, עשרים? וכמה מתוכן אבלה עם ברקי? ועד מתי אעבוד בעבודה שאני כל כך שונא? אני לא מסוגל לקום יותר באחת לפנות בוקר ולהיכנס למאפייה הארורה הזאת. לא עוד דקה, לא עוד שניה. ״אמא״. אני אומר ולא מאמין שאני בכלל מעז לפצות את פי. היא מסתובבת אלי. לעזאזאל איך אני אומר לה את זה. ״אמא, אני עוזב את המאפייה. החל מהיום. החל מעכשיו״.
---
היא כל כך עייפה ועצובה שהיא אפילו לא מתייחסת לדבריי ״תבדוק שהתנור חם, הבצק מתחיל לזלוג לי״ ומסתובבת חזרה להמשיך ללוש עוד בצק. אני תופס את כתפיה בעדינות ומעסה אותן ״אמא״ אני לוחש לה שוב. ״זה אמיתי, אני מצטער. אני לא מסוגל יותר...״ נשבר לי הלב. באמצע השבעה אני מפיל עליה את הבשורה. הילד המועדף עליה, האח היחיד שמגיל שמונה חי את המאפייה, מחליט לעזוב ביום בהיר אחד. למעשה ביום חשוך אחד. אבא שלי נטש אותה אתמול ואני נוטש אותה היום. ״תגיד אתה רוצה לקבור אותי חיה? נראה לך שאני יכולה להיות שם לבד? איזה מין בן אתה?״
---
הלשון שלי יבשה, אין לי רוק. חשבתי שזה קטן עלי אבל כעת כשהפנס המסנוור נעוץ בעיני והבן שלי יושב בקהל לצד אשתי המאוכזבת, ערעורים מתחילים לגעור בי. אבא בחייאתתת תן לי איזה פוש שם מלמעלה. ״אז אבא שלי נפטר לפני חודש״. יופי מרטין. התחלה טובה לסטנד-אפ. מכאן אפשר רק לעלות. הצילו, שמישהו יחלץ אותי מכאן.
YOU ARE READING
המאפייה / שרי ערמון
Short Story״מרטין, איפה אתה?״ משהו שונה בקול שלה. ״בדיוק הגעתי לאסוף את ברקי, הוא כאן לידי״ אני מלטף את שיערו הגולש ומצמיד אותו בחיבוק חזק לחיקי ״וממש היום הוא קיבל חגורה צהו...״ אני רוצה להשלים את המשפט בשביל שברקי ישמע שאני ואימא מאוד גאים בו אבל היא קוטעת א...
