המאפייה / שרי ערמון

חלק ב׳

אני מרגיש איך היא נגעלת ממני. כשאנחנו שוכבים, היא מסיטה את מבטה וממתינה שהסיוט ייגמר. היא לא מסתכלת על מה אני לובש ומזה כבר זמן רב שאני לא מתבשם וזה אפילו לא אכפת לה. צלצול הוואטסאפ בשלוש לפנות בוקר מטריד את מוחי...מי זה שכותב לה בשעה כזו? ״בטי, קיבלת הודעה״ אני מנדנד אותה קלות שתתעורר אבל היא ממשיכה לישון. אני שונא לחטט אבל משהו בתוכי אומר לי ׳מרטין לך להסתכל׳. ואולי זה היין או הג׳וינטים הענקיים שאני ורחל עישנו שגורמים לי לקום ללא שליטה ולהציץ במסך שלה. הודעה חדשה מרמי. ׳רמי? מי זה רמי... למה השם הזה מוכר לי...״

מוזר לי להתעורר לזריחה כשאני מכוסה במיטה. יש לי ערימות של דאגות בראשי המונעות ממני ׳להינות׳ מהמציאות החדשה. ״תגיד, צחוק בצד. מתי אנחנו נדבר על העתיד?״ היא יוצאת אלי מהשירותים אחרי שצחצחה את שיניה, מוכנה לקרב. ״למה את מתכוונת?״ אני שואל אותה למרות שמבין היטב למה לאן נושבת הרוח. ״יש לנו ילד בן 7 ואין לנו תמיכה כלכלית. עם כל הכבוד לחלום היפה שלך״. היא מסרקת את שיערה הרטוב מעלה ומטה בזמן שנועצת את מבטה במבטי כממתינה לתשובות ברורות. ״זה לוקח זמן להצליח בטי ובינתיים נצטרך לחיות על חסכונות. אין מה לעשות״. אני מרגיש את הוורידים בצוואר שלי מצטמקים ואת קרני השמש חודרות כמו סכין לתוך עיני. ״אין מה לעשות? תקח אחריות. תגשים את החלום שלך תוך כדי שאתה ממשיך לפרנס אותנו. אסור לך להפסיק לעבוד במאפייה״. בטי תמיד הייתה ישירה מאוד. ״ומי זה רמי?״ אני משיב מלחמה חזרה.  ״מי זה מי?״ היא חוזרת ושואלת. ״אה... כנראה שלא שמעת אותי היטב בפעם הראשונה... שאלתי - מי. זה. רמי?״

שלושה חודשים לאחר מכן 
״אתה אוסף את ברק מבית הספר כן? אל תשכח את החוג״ היא אומרת לי בטלפון וממשיכה. ״אתה בטוח שאתה לא מעדיף שאגבה אותך? אני יודעת שזה יום מורכב לך ואשמח לע...״ אני קוטע אותה ״אני מסתדר. אבא היה רוצה שנמשיך בחיים שלנו וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. מבחינתי כל יום אני מציין את לכתו״. אני שומע קול גברי ברקע ומזהה מיד שהוא של רמי. רמי שגנב לי את אשתי מידיי. ״היי מרטין, מה שלומך?״ הוא אומר בקולו הזחוח. עד היום אני לא יודע מה היא מצאה בו ולמה הוא אלטרנטיבה טובה ממני. ״אני בסדר, במאפייה, שגרה. תיכף יוצא לברק״. אני בסדר יח*** של ת**, מתנשא ומ*****!!! ״יופי יופי, תעשו חיים״. אני מזכיר לעצמי שבשביל ברקי אני רוצה לשמור על שלום בית. לולא ברק, הייתי עושה חיים עם הגולגולת שלו.

״סליחה סליחה, אתה אבא של ברק?״ אני מסתובב ורואה אותה רצה אלי, נוטפת מזיעה. ״כן, קרה משהו?״ איך שאין לי כוח לעוד בעיות, יש לי מספיק צרות על הראש. ״ההיפך, אני שולמית, אימה של חן. הבנתי שברק הגן עליה בחוג בזמן שילדים מהשכבה העליונה ניסו להציק לה. ורציתי לומר לכם תודה״ חיוכה מתקמט כלפי מעלה וגומותיה החמודות צצות להן על לחייה הוורדרדות. תלתליה המזיעים זוהרים בשמש והיא נראית כל כך רגועה. ״באמת ברק?״ אני מביט בו בגאווה. אין לי ספק שהוא ירש את זה מסבא מוטי. ״אנחנו בדרך לאכול גלידה א...ם בא לכן להצטרף אולי?״ אני קצת מתרגש בתוכי. ״חן את רוצה גלידה? האמת היא שיש לי חשק עז לקרואסון״. אני מובך ולא יודע אם לחשוף בכזו מהירות שאני אופה בעשרים שנה האחרונוצ ״אבא שלי אופה!״ ברק  צועק לעברה וחוסך לי את העבודה. אני צוחק במבוכה והיא מצטרפת אלי. ״לפני חודש אכלתי את הקרואסון פיסטוק הכי טוב שאכלתי מימיי ומאז אני חייבת לאכול אותו שוב.״ אני מחייך בהתנשאות קלה, אך מוצדקת ״קוראים למאפייה במקרה martin's house?״
״כן! איך ידעת?״ היא שואלת בעינייה פעורות וגדולות. ״מרטין זה אבי זכרונו לברכה, וקרואסון הפיסטוק שלנו הוא למעשה שלו״.

חצי שנה לאחר מכן
״שלום לכולם. מה שלומנו היום? כן כן מותר לכם למחוא קצת כפיים להרים את האווירה!
תבינו, לי אין את היכולת לצחוק על בת זוגתי שתחיה.. היא יושבת כאן בקהל. וכמובן שאין מה לצחוק עליה, היא מושלמת״. הפנס המסנוור מוכוון אליי אבל לא מסתיר לי את שולמית שלי שיושבת מוחי בשורה הראשונה ומחייכת חיוך ענק לעברי בזמן שגומותייה עמוקות לתוך לחייה. ״אבל מזל שגרושתי לא כאן...״ והקהל משלים בראשו את הבדיחה וצוחק. ״אני רק מבקש מהקהל היקר כאן הערב לא להישקל מחר. ולא להישקל בשבוע הקרוב. אנחנו הולכים להינות מחוויה חד פעמית של שילוב בין צחוק טוב למאפיי הבית של משפחת טרומן. אבי זכרונו לברכה  חי ונשם את האפייה והדרך שאני ואימי היקרה, כרמלה, רוצים להנציח אותו היא דרך שני תשוקותיו הגדולות ביותר: האפייה והמשפחה. ועכשיו ברשותכם, לא להקשיב, אני לרגע נוטש אתכם ומדבר איתו שם למעלה״, הקהל צוחק בזמן שאימי והמלצרים מגישים את המאפים החמים לשולחנות ״אבא. זוכר שאמרת לי שאני הילד הכי מצחיק שהכרת כשהייתי בכיתה ו׳? בטח לא חשבת שאקח את זה רחוק כל כך עד ללרצות להיות סטנדאפיסט אה? אבא בלי בדיחות עכשיו נו. אני מדבר, לא אתה.. כן אבא אני יודע ששולמית יפה, אפשר להתקדם?״ אני עוצר מביט לקהל ״טוב, אני אתן לו רגע עם עצמו לכי הוא התחיל להיות גס מידי. אני אחזור אליו בהמשך. אז איפה היינו? אה כן. אני. שאמור להצחיק אתכם בזמן שאימי מפטמת אתכם. אוקיי, קדימה, התחלנו, אקשן!״