המשחק של ביילי

פרק 9

נואה:

אני לא מצליח לברוח מהמחשבות. גם כשהם לא כאן, גם כשאני יודע שהם איפה שמגיע להם, המחשבות והפלאשבקים עוקבים אחרי לכל מקום, לא משנה מה אני עושה, אני תמיד פוגש אותם באמצע. אני כבר בו 17, אני לא אותו הילד המפוחד שהייתי, אבל לפעמים כל מה שאני רואה מולי זה את הפנים שלהם, את הזעם שכבש אותם כשהם הביטו בי. זה קורה שוב ושוב, כמו סרט גרוע שאני לא מצליח להפסיק להקרין בראש.
אני שוכב במיטה, מנסה להירדם, אבל זה לא עוזר. המחשבות רצות, ואני לא יכול לשלוט בהן. אני חוזר לאותם רגעים שבהם הייתי תקוע בין הקירות ההם, בבית הזה, ללא מוצא. אני שומע את הצרחות שלהם, המילים האיומות שיצאו מהפה שלהם, חודרות כמו סכינים חדות. כל מילה נחרטה על העור שלי, השאירה סימנים שאף אחד לא רואה, השאירה צלקות, השאירה אותי, דפוק.
זה תמיד מתחיל באותו אופן. קודם כל השקט, השקט המקפיא במחשבותיי, השקט שלפני הסערה. אני תמיד חוזר לרגעים שהם היו מחפשים סיבה, איזושהי טעות קטנה, משהו שאפשר להיתפס עליו. ואז היו מתחילים לצרוח. המילים היו מתערבלות, מכות בי מכל הכיוונים. "חתיכת חרא!" "אנחנו לא צריכים אתכם, מיררתם לנו את החיים!" "עוד מילה, ואתה מת." ואני, ילד קטן שעדיין רצה לאהוב אותם, למרות הכל, עמדתי שם, מנסה להבין מה עשיתי לא נכון.
מה עשיתי? מה עשיתי שגרם להם להיות ככה? מה עשיתי? מה ראס עשה? מה טיילר עשה? למה הם החליטו להוליד אותי אחרי ראס? למה הם החליטו להוליד את טיילר אחרי? המחשבות הללו, זה היה הכל בחיי.
לא היה מי שאמר לי שהכל יהיה בסדר, שהכל יסתדר.
ראס היה תקוע בחרא שלו, טיילר לא ידע לדבר, ואני? אני לא יודע בכלל מה אני.
מה המשמעות שלי ?
בשביל מה להישאר בחיים? נושם? קיים? אם הכל לחינם, אז למה? בסוף אני גם ככה אמות, אז למה לסבול? למה לסבול בחינם? למה לסבול אותם?
כל המחשבות האלו, הכל קשקש עליי, על הלב שלי, זה היה כמו דמות פנימית, שמצביעה עליי ולועגת לי.
למה ההורים שלי לא יכלו לאהוב אותי? למה הם הרימו עליי ידיים? למה הם הרימו על תינוק ידיים? מה עשינו לא נכון? לא עצבנתי אותם בכוונה, לא ניסיתי לשגע אותם, רק רציתי חיבוק, חיבוק אחד קטן, שיתן לי תקווה להמשיך.
׳תקווה׳, לא הכרתי את המשמעות של תקווה.
חשבתי שאני אתקע בבית ההוא לנצח, לבד, עם המחשבות שהרגו אותי לאט לאט.
אבל זה אף פעם לא היה משנה מה עשיתי או לא עשיתי. הכאב תמיד הגיע. הידיים שלהם היו קשות, כל מכה הייתה מלווה בצרחות שלהם, מעצימה את הכאב פי עשרה. אני זוכר את המכות בכתפיים, בבטן, ברגליים. כל פגיעה הייתה כמו לוח ענק שמזכיר לי שאני כלום, שאני לא שווה כלום. הנפש שלי התרסקה שם, כל פעם קצת יותר. כל פעם משהו בתוכי נסגר, ננעל.
כשאני מנסה לשכוח, הגוף שלי לא נותן לי. כשאני מנסה להירגע, כל שריר בגוף מתכווץ, כאילו הוא מוכן למכה הבאה.
הפלאשבקים מגיעים מתי שהם רוצים, ללא התראה. לפעמים הם כל כך עזים שאני ממש מרגיש את היד שלהם עליי, את הכאב, את הבושה. בכל פעם שאני עוצם את עיניי, זה מחזיר אותי לשם. אני חוזר לאותו רגע שבו הזמן נעצר והפחד היה כל מה שהכרתי.
אפילו עכשיו, כשאני יושב פה בחדר שלי, אני לא מרגיש בטוח, גם כשאני בבית אחר, גם כשהם לא כאן. המחשבה שאולי אני לא שווה כלום עדיין חיה בי. אולי הם צדקו? אולי אני באמת רק נטל? אני נאבק להחזיק מעמד, להאמין שאני יותר מהילד ההוא שהם שברו. אבל הקולות שלהם עדיין כאן, לוחשים לי מבפנים שאני לא אצליח, שאני רק כישלון מהלך, שכל מה שעבדתי בשבילו בבית הספר זה רק חלום, או שיום אחד, הכל יתפוצץ לי בפרצוף.
גם אם הם לא ראו את ההתקדמות שלי, גם אם הם לא היו פה.
המציאות מטשטשת, ואני נאבק להישאר כאן ועכשיו, במקום לחזור לשם. אני יודע שזו רק מחשבה, רק זיכרון, אבל זה מרגיש כל כך אמיתי. לפעמים אני חושב שאין לי דרך לצאת מזה, שהפצעים האלה אף פעם לא יחלימו. שאני תמיד אשאר תקוע בין הזיכרונות והכאב.
אבל אני גם יודע שיש בי משהו שמסרב לוותר, שלא מוכן לתת להם לנצח. אולי אני לא יכול לשכוח, אולי הצלקות יישארו לנצח. אבל אני כאן, ואני עדיין נלחם. גם אם הקרב הזה מרגיש אבוד לפעמים, גם אם הפחד מחזיק אותי חזק, אני יודע שאני לא אותו ילד קטן שהם ניסו לשבור. אני יותר מזה. אני חייב להיות.
באיזה שהוא שלב, הפנמתי שאם אני אראה כאב, חולשה, פחד, או כל רגש שלא נראה לאנשים, יכולים לטרוף אותי חי, העולם הזה הוא לא לחלשים, אם אתה מראה חולשה, אתה נחשב כנמושה, כפחדן, אנשים רק יתעללו בי יותר, רק ימשיכו את מה שהוריי עשו, אז למה? בשביל מה? אם אני יכול להיות יהיר ומניאק במקום פחדן וחסר ערך, אני אבחר באפשרות הראשונה.
למדתי להסתיר, למדתי לראות, למדתי להקשיב, למדתי לבד. למדתי את כל מה שבאמת חשוב לבד.
מתמטיקה? מה מתמטיקה חשובה אם אני לא יודע איך להגן על עצמי?
למדתי להתמודד עם העולם האמיתי, הגדול, המסוכן.
יש לי הרבה בעיות, אבל אני לא מתייחס אליהן.
אני לא אתייחס, אני אדחיק, ואדחיק, ואדחיק, עד יומי האחרון.
כי חולשה? אני יותר לא אראה.
פחד? אני לא אראה.
כאב? אני לא אראה.
את נואה? נואה האמיתי? נואה השבור? אני לא אראה.

***טיפה קצר ממה שתכננתי, מקווה שאהבתם💌