אנג'לה
לאחר 15 שנים
"אבא אני יוצאת." אני אומרת לאבא שמדבר בטלפון.
הוא מסמן לי בידו לעצור.
"אני כבר חוזר אלייך." אבא אומר ומנתק.
"לאן?" מה אני אומרת לו? אני לא יכולה לומר לו שאני וליזי הולכת למועדון.
"אני הולכת לליזי."
"עכשיו את האמת." נוו דיי כבר! למה אני לא לומדת איך לשקר!
"אני רוצה ללכת עם ליזי למועדון."
סטפן יורד מהחדר שלו ואומר. "לכי, לכי לחדר."
"אתה תסתום, אבא ליזי אמורה להגיע."
"תעלי לחדר את לא הולכת לשום מקום."
"נוו אבא!" אבא מסתכל עליי במבט של 'את לא תדברי אליי איך שבא לך.'
"אנג'לה, את לא מרימה עליי את הקול, תעלי לחדר."
"אבא בבקשה, הבטחתי לליזי שאני הולכת איתה."
"ליזי? נשמע שם של זונה." סטפן ממלמל. טוב הוא צודק.
"סטפן!" אמא יורדת מהחדר בעצבים. "אתה לא מדבר ככה בבית שלי."
"סליחה."
אני מתקדמת לדלת, מנסה שאף אחד לא יראה אותי.
"אנג'לה, תעלי לחדר." אבא קם ומתקרב אליי.
"את לא תשימי פס על מה שאני אומר לך."
"אבא בבקשה, אני לא אשתה, מבטיחה." אני כבר בת 19 לעזאזל! הוא לא מרשה לי כלום!
"אני לא יכול לקחת את הסיכון שיקרה לך משהו."
"לא יקרה כלום."
"תעלי לחדר."
"לעזאזל עם החוקים המפגרים שלכם." אני עולה לחדר בעצבים ומתיישבת על המיטה.
אמא נכנסת לחדר.
"אנג'לה, את לא יכולה ללכת."
"למה? שסטפן יבוא לשמור עליי." אומנם סטפן בן 18 אבל הוא יודע להחזיק אקדח מגיל 9.
הוא כבר מזמן עמוק במאפיה האיטלקית. אבל אני... אני אומנם יודעת להחזיק אקדח אבל אף אחד לא יריתי במישהו.
"אנג'לה," אמא נשמעה מיואשת ממני.
"המאפיה במלחמה, אבא דואג לך."
"לא רוצה שידאג לי!" אני צועקת בעצבים. אמא מתרחקת ממני. פאק למה צעקתי! היא תמיד מתרחקת שצועקים עליה!
"אמא אני מצטערת, אני פשוט עצבנית."
אמא מהנהנת בראשה ויוצאת מהחדר. סתומה שאני!
ליזי מתקשרת, אני יודעת שאם יענה לה ויגיד לה שאני לא באה היא תתחיל עם הצעקות. אז אני לא עונה.
אני מורידה את הבגדים ושמה פיג'מה. ליזי עוד פעם מתקשרת. אני לא עונה.
אני יורדת לסלון ומשאירה את הטלפון בחדר.
אבא ואמא לא בסלון. רק סטפן.
"תגידי את סתומה או שאת סתומה?"
"מה עשיתי?"
"את פאקינג צעקת על אמא."
"אז אני סתומה."
"אפילו אבא שמע אותך." בטח הלך לאמא.
אבא יורד לסלון אחרי כמה דקות, הוא מוזג כוס מים ובא לעלות לחדר שלו, אני עוצרת אותו.
"אבא, אתה כועס עליי?" טוב, יש על מה.
"אנג'לה, את יודעת שיש כמה חוקים בבית הזה, והחוק הראשון זה 'לא לצעוק על אמא' את יכולה לצעוק עליי כמה שאת רוצה, אבל לא על אמא שלך."
"אני מצטערת." אני מורידה את הראש כי באמת עשיתי משהו לא בסדר.
אני מנשק את ראשי ואומר. "עוד כמה דקות תעלי לחדר ותבקשי מאמא שלך סליחה." אני מהנהנת.
אבא עולה לחדר בחזרה.
אני מתיישבת בחזרה ומעבירה את הקרב איגרוף שסטפן רואה.
"מה את עושה חתיכת סתומה?"
"אני לא סתומה."
"את בעצמך אמרת."
דפוק. אני הולכת למטבח ועושה קפה.
אבא יורד לסלון במהירות ומסמן לסטפן לבוא איתו, הם יוצאים מהבית ואני שומעת את האופנוע של סטפן מבחוץ.
זה בטח קשור למאפיה. אני עולה לחדר של אמא ואבא.
"היי אמא, אני יכולה להכנס."
אמא מהנהנת. אני נכנסת ומתיישבת על המיטה לידה.
"אני מצטערת, אני לא התכוונתי לצעוק עלייך, פשוט הייתי עצבנית."
"זה בסדר, לכי לישון, את צריכה לקום מחר מוקדם לראיין עבודה." יואו נכון יש לי ראיון עבודה! איך שכחתי?! מזל שלא הלכתי למועדון, לא הייתי קמה מחר.
"כן, אני הלך לישון, לילה טוב אמא."
"לילה טוב יפה שלי."
אני יוצאת והולכת לחדר.
ואלסיו נכנס לחדר שלי ומתישב על המיטה.
"הכול בסדר?" אני שואלת.
"קחי." ואלסיו אומר ונותן לי אקדח.
"מה יש לך, אני לא רוצה תעיף את זה ממני."
"את חייבת."
"למה נראה לך שאני באמת יקח את זה?"
הוא נושם עמוק ואומר.
"המאפיה בסכנה, את לא מבינה כמה מזל יש לך שלא הלכת למועדון."
"למה?"
"המאפיה הצרפתית, הם שרפו לנו את המועדון." בגלל זה סטפן ואבא יצאו מקודם בעצבים.
"אז... לא הבנתי, למה אני צריכה אקדח?"
"מה את סתומה?" למה כולם אומרים לי את זה?!
"את צריכה שהיה לך בשביל להגן על עצמך."
"אני לא ירה במישהו."
"את תיהיה חייבת." הוא דוחף לי את האקדח ליד ואומר.
"בלילה את שמה את זה מתחת לכרית, ביום את שמה את זה בין החולצה למכנס."
"אני לא רוצה את זה, אני גם ככה לא אשתמש בזה." אני מחזירה לו את האקדח.
"בסדר, נגיד עכשיו לילה, משהו מחזיק אותך ומתחיל למשוך אותך לתוך תא המטען, מה את עושה." מאיפה לי?
"מחכה שתבוא להציל אותי." אני עונה בחייך.
"מצחיק. עכשיו באמת." זה בדיוק מה שאבא אמר.
"טוב אני לא יודעת, אני אנסה לברוח, אולי לתת לו בעיטה בביצים."
"לא, אם את מנסה לברוח את סתם מתעייפת, הוא בסוף יצליח להכניס אותך. בגלל זה את צריכה אקדח," הוא מחזיר לי את האקדח ליד.
"ברגע שמשהו כזה קורה את מוציאה את האקדח וירה לו בזין."
"בסדר." אני שמה את אקדח מתחת לכרית.
"אני לא מבין אותך."
"למה?"
"בשביל מה את צריכה ללכת לראיון עבודה? את לא צריכה כסף, יש לך מספיק."
"אני לא הולכת בשביל הכסף, אין לי מה לעשות פה כל היום."
"כן ומה יש לך לעשות במשרדים כל היום?"
"כי אני אוהבת לעצב, זה הכול, אני אוהבת לעצב בתים, משרדים, מלונות. וזאת העבודה שם, אני רוצה את זה."
"טוב, בהצלחה. אדריכלית שלי." אני מחייכת אליו ואומרת.
"לילה טוב."
"לילה טוב." הוא יוצא מהחדר. לאחר כמה דקות אני נרדמת.
