הפנים שלה

פרק 31/ אלי

6.11.2024

יום רביעי

אלי

צליל של הודעה נשמע מהטלפון שלי, אבל לא הזזתי את הראש והמשכתי להסתכל על התקרה בחדר. תיכננתי לקום כרגיל וללכת לבית הספר, הכנתי מראש את הבגדים על הכיסא ואפילו זכרתי להכניס את הקלסר ציור שלי לתיק שאני לא אשכח אותו כמו אתמול. אבל כשהשעון המעורר צלצל פשוט כיביתי אותו. לא חזרתי לישון, אבל כן נשארתי במיטה. לא הצלחתי לקום ממנה ולא הצלחתי להזיז את עצמי. הדבר היחיד שהצלחתי זה לבהות בתקרה.

בסוף מה שהצליח להזיז אותי מהמיטה זה הרעב שהשתלט לי על הבטן. לא היה לי שום תיאבון, לא רציתי לאכול, אבל הרעב שנגס בבטן שלי הכאיב לי יותר מדי כדי שאני אתעלם ממנו. ירדתי למטבח והתחלתי לחתוך לי תפוח.

"לא הלכת לבית ספר?" בן שאל בבת אחת והבהיל אותי, ובמקום לחתוך את התפוח חתכתי לעצמי את האצבע. "אוי שיט את בסדר?" הוא שאל והתקדם לכיווני.

"כן זה בסדר" אמרתי למרות שהרגשתי את הבכי בקצה הגרון שלי. בן תפס לי את היד והסתכל על החתך. החזקתי את עצמי לא לבכות ונראה לי שהוא שם לב.

"בואי נשטוף את זה" הוא תפס לי את היד ופתח את הברז ונתן למים לשטוף את הדם שהתחיל לרדת. "תשאירי את זה ככה רגע, אני אלך להביא תחבושת". הוא נעלם וברגע שהוא יצא מהמטבח הדמעות שלי השתלטו עלי. הוא חזר אחרי כמה רגעים והסתכל עלי מבולבל. סגרתי את הברז והתיישבתי בשולחן אוכל כשהוא מתיישב לידי.

"מה יש אלי?" הוא שאל אחרי כמה רגעים של שקט תוך כדי שהוא מוציא תחבושת ומתחיל לחבוש לי את הפצע באצבע. לא הצלחתי לענות לו, הדמעות ישבו לי בקצה הגרון ולא הצלחתי לדבר. "זה בגלל התאריך של היום?" הוא שאל והינהנתי, הוא הינהן בהבנה וסיים לחבוש לי את האצבע.

היום לפני שבע שנים אמא שלי נפטרה. אני לא יודעת מה זה משנה, שדווקא היום אני כל כך עצובה, הרי כל יום בשנה היא לא נמצאת, ולא ברור לי למה תאריך מסוים ביום מסוים גורם לי להרגיש ככה, אבל הלב שלי הופך להיות כבד יותר. בשנים הראשונות אחרי המוות שלה אני ואבא שלי היינו נוסעים לקבר שלה ושמים זר פרחים, אבל זה לא קרה בשנתיים או שלוש האחרונות. מעניין מה אמא שלי הייתה חושבת על זה. לא נראה לי שהיא הייתה כועסת או מתאכזבת, היא בטוח לא הייתה מתאכזבת אם היא הייתה יודעת כמה אני חושבת עליה ועל הקול הנעים שלה. אותו קול שמלווה אותי בראש כל הזמן, מייעץ לי עצות ומעודד אותי. אז אני לא חושבת שזה היה משנה לה, אבל אולי זה משנה לי.

"יש משהו שאני יכול לעשות?" בן שאל בשקט וסימנתי לו שלא. הוא הינהן בהבנה וקם לכיוון השיש של המטבח. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא חותך לי את התפוח. "קחי" הוא הביא לי אחרי דקה קערה עם חתיכות תפוח וחייך אלי בעדינות, ניסיתי לחייך אליו בחזרה אבל לא הצלחתי. הוא יצא מהמטבח והשאיר אותי לבד בפינת האוכל מול קערת התפוח.