סיידי:
כל הגוף שלי בער. הרגשתי שאני חייבת משהו שיעזור לי, קוק, אלכוהול, סכין לחתוך את עצמי, משהו שיעזור לי לשחרר את הכאב בגוף שלי. לא היה לי כוח לחג הזה ולא היה שום יין על השולחן כמו בדרך כלל, מעניין אם זה סוג של התערבות שמנסים לעשות לי. מאט ישב מולי, הוא היה נראה רזה וחיוור ועצוב. הוא ואבא שלו הצטרפו אלינו כמו בדרך כלל לחג ההודיה. המבט שלו הרג אותי. לא נפגשנו מאז מה שסיפרתי לו לגבי הרצח של קלסי, שלחתי לו כמה הודעות כדי לבדוק מה איתו אבל הוא לא ממש שיתף פעולה. לא סיפרתי לו שאלי יודעת משהו, הוא לא יכל לשמוע עוד כלום. אבל לראות אותו מולי, עם הכאב בעיניים שלו, זה היה יותר מדי בשבילי. הרגשתי אשמה. לא הייתי צריכה לספר לו, וגם אם כן לא ככה. אבל היה לי חשוב להגיד לו שקלסי לא ויתרה עליו, שנאתי שהוא חושב את זה עליה, היא אהבה אותו וזה לא הוגן שהוא יחשוב אחרת. עמוק בלב ידעתי גם שסיפרתי לו את זה כדי להכאיב לו, כדי להעניש אותו על הנשיקה שלו עם אלי. להעניש אותו שהוא ממשיך הלאה כשאני לא. שנאתי את עצמי על זה. שנאתי את עצמי כל כך שרציתי להטביע את עצמי באלכוהול או סמים ולשכוח מהכל. רציתי לחתוך את עצמי, להטביע את עצמי, לשרוף את עצמי, להכאיב לעצמי. לא יכולתי לשאת את הרעל שאני סוחבת. את הכאב שגרמתי למאט.
כולם היו כל כך עסוקים בשיחות חסרות תכלית, על הכדורסל של נייט, על הקולג' שנה הבאה, על העבודה של אמא שלי, אבל לא הצלחתי להתרכז. נראה שגם מאט לא. רציתי שהארוחה המייגעת הזאת תסתיים, רציתי להכאיב לעצמי, לעשות משהו שישחרר ממני את הכאב, אבל אז נזכרתי בהבטחה שלי לריקי. הוא אמר שהוא לא יספר לאף אחד שאני פוגעת בעצמי כל עוד אני מפסיקה ואם אני מרגישה צורך לפגוע בעצמי אז ישר להגיד לו. הוא גם שיכנע אותי להפסיק לקחת סמים, הוא אמר שאם אני אהפוך את זה למשהו שבשליטה הוא אפילו יהיה מוכן להביא לי קוק, אבל לא כרגע, לא שאני מאבדת את זה ולא כשאני משתמשת בזה כדי לפגוע בעצמי. אז כבר שלושה שבועות שאני לא לוקחת כלום, לפעמים אני בורחת לאלכוהול, אבל אני באמת מנסה להשתפר, ריקי רוצה שאני אשתפר, באמת אכפת לו ממני. אין כמעט אנשים בעולם שאכפת להם ממני. אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת יותר. אני לא יכולה לסבול יותר את הכאב, את המחשבות, את התחושת אשמה הנוראית של מה שעשיתי למאט, בכוונה. רציתי לא להיות אני לרגע. רציתי לקחת סכין חדה ולחתוך את עצמי. הרגשתי את זה כמו צימאון או רעב, כמשהו בסיסי שאני צריכה לעשות, שהגוף שלי מבקש ממני.
סיידי: ריקי
ריקי: ?
סימסתי לו מתחת לשולחן, הרמתי את הראש וראיתי את אבא שלי מסתכל עלי.
"הכל בסדר?" הוא שאל בקול מתוח.
"כן" שיקרתי. לא. לא הכל בסדר. כל הדם שלי מבעבע, צועק לי לצאת מהגוף של עצמי. צליל של הודעה החזיר אותי לטלפון.
YOU ARE READING
הפנים שלה
Romanceמת'יו סאליבן רוצה לעבור את השנה האחרונה בתיכון החדש בלי שישימו לב אליו, הוא רוצה להסתתר בצל. הספיקה לו השנה החולפת בה הוא ספג איומים, בריונות וחווה טראומה שטילטלה את עולמו. עכשיו זה הזמן שלו שיעזבו אותו בשקט. זה הזמן שלו לנסות להירפא ולהתקדם קדימה...
