7.12.2024
יום שבת
אלי
ישבתי על המיטה בחדר של רובי וקישקשתי בקלסר שלי, ציירתי את פיטר פן והציור היה אפל הרבה יותר ממה שהתכוונתי. הייתי לבד בבית, אדה יצאה יותר מוקדם ורובי הייתה אצל נייט. ידעתי שזה עדיף לה מאשר להיות איתי פה, לא הצלחתי לעזור לה יותר מדי לצאת מהבאסה שלה, אבל אולי נייט יצליח. הוא היה פה בתחילת השבוע, נתתי להם פרטיות וקפצתי לבית של ריקי, הוא אומנם לא היה בבית אבל העברתי את הזמן כשעזרתי לאווה לבשל.. באותו ערב ואחרי שנייט הלך רובי נראתה הרבה יותר מעודדת, אז זה דווקא היה טוב שהיא הלכה אליו עכשיו. יחד עם זה, זה היה קשה להיות לבד, למזלי היה לי את גסטון. הוא ישב עלי וגירגר בזמן שציירתי. העברתי עליו את היד ונעצרתי על האוזן שלו. האוזן של גסטון לא הייתה שלמה, העברתי את האצבע על האוזן החתוכה שלו וניסיתי לחשוב מה גרם לזה, זה עשה לי כל כך עצוב לחשוב על זה. פתאום רציתי חיבוק, פתאום הרגשתי את הלבד. מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה. הגעגועים לאמא שלי הרגו אותי. לפעמים הייתה לי משאלת לב נוראית, רציתי שזה יהיה אבא שלי שמת ולא אמא שלי. היא הבינה אותי, היא ראתה אותי, היא קיבלה אותי ולא שפטה אותי, כל מה שאבא שלי לא עשה. אבל עדיין, זאת הייתה מחשבה נוראית ושנאתי את עצמי שאני בכלל חושבת אותה.
נמתחתי במיטה והצצתי מהחלון. ריקי עמד מחוץ לדלת של הבית שלו, הוא נשען על הקיר ועישן סיגריה. ניצלתי את ההזדמנות וקמתי מהמיטה, גסטון רטן בעצבים שהעפתי אותו מהרגליים שלי, שמתי נעליים ויצאתי אל ריקי לפני שיעלם. מאז חג ההודיה לא יצא לי כמעט לדבר איתו. קפצתי עליו לפני שבוע לשמוע ממנו מה היה בדיוק בחג ההודיה ואם הוא בסדר, אבל חוץ מזה בקושי יצא לנו לדבר, בבית הספר תמיד הייתי ליד רובי ובגלל שהוא הפך להיות אלרגי אליה הוא גם לא התקרב אלי. התגעגעתי אליו.
יצאתי החוצה וריקי הואר בשמחה כשהתקרבתי אליו.
"ריקי" קפצתי עליו לחיבוק שהיה מסריח מסיגריה והוא חיבק אותי בחזרה. כל כך הייתי צריכה את החיבוק הזה, הרבה זמן שלא קיבלתי חיבוק אוהב ממישהו, והחיבוקים של ריקי היו טובים במיוחד בגלל שהוא היה כזה עוטף ואוהב, אז התמוגגתי על כל רגע לפני שהוא שיחרר את האחיזה. הוא ניקה ממני אפר של סיגריות שנפל לי על הגב בזמן החיבוק אבל לא היה לי אכפת.
"אלי, התגעגעתי אליך" הוא אמר ונתן לי נשיקה בראש.
"גם אני התגעגעתי אליך" אמרתי והוא חייך.
"איך את מסתדרת?" הוא שאל ולקח שאיפה מהסיגריה המסריחה שלו.
"יחסית בסדר, אבל אין לי פה כלום, אני ממחזרת את אותם בגדים כבר שבועיים". והאמת שאפילו ספרים של הלימודים לא היה לי פה, מזל שרובי חלקה איתי הכל.
"תלכי לבית שלך לקחת" הוא הציע.
"אני צריכה, אני יודעת".
"את רוצה שאבוא איתך?"
YOU ARE READING
הפנים שלה
Romanceמת'יו סאליבן רוצה לעבור את השנה האחרונה בתיכון החדש בלי שישימו לב אליו, הוא רוצה להסתתר בצל. הספיקה לו השנה החולפת בה הוא ספג איומים, בריונות וחווה טראומה שטילטלה את עולמו. עכשיו זה הזמן שלו שיעזבו אותו בשקט. זה הזמן שלו לנסות להירפא ולהתקדם קדימה...
