הפנים שלה

פרק 45/ אלי

11.12.2024

יום רביעי

אלי

ישבתי ליד רובי שאכלה שוקולד והסתמסה עם נייט כל השיעור. לא היה לי כוח להקשיב לדלטון, לא שהיה לי אי פעם כוח להקשיב לה, אבל גם לא היה לי כוח לצייר. למעשה, לא היה לי כוח לכלום. הצצתי על מאט שישב בשולחן מאחורינו, הוא הסתכל מהחלון אבל כנראה ראה בזווית העין שהסתובבתי אליו אז הוא הסית את מבטו לכיווני בחיוך. ישר סובבתי את הראש שלי קדימה. בכלל לא רציתי שהוא ישים לב שהצצתי לכיוונו. האמת שבעיקר רציתי לתת לו מכה. כעסתי עליו. באמת כעסתי עליו. ואולי כעסתי עליו כבר כמה זמן ורק עכשיו הרגשתי לגיטמציה להרגיש את הכעס הזה. אתמול שהוא ורובי ליוו אותי הביתה הוא קיבל שיחת טלפון ממישהי בשם אוליב. בחיים לא ראיתי אותו מחייך ונרגש ככה. הוא אשכרה פלירטט וקבע איתה לצאת או משהו מול הפרצוף שלי, בלי לחשוב פעמיים. זה לא היה בסדר. הוא לא יכול להגיד לי דברים כל כך מקסימים ויפים, לנשק אותי ולסובב לי את המוח ואז יום למחרת להתנהג כאילו כלום לא קרה. אבל לא רק שהוא עשה את זה, הוא גם עכשיו יוצא עם מישהי? מנופף לי את זה מול הפרצוף? מחזיק אותי באוויר ולא אומר לי על זה כלום? לא הצלחתי להבין אותו. זה היה כל כך לא יפה. ציפיתי ממנו ליותר, ציפיתי שאם הוא לא מעוניין הוא היה מתנצל שהוא השלה אותי, מתנצל על הנשיקה. ציפיתי שאם הוא היה מתחיל לצאת עם מישהי, הוא היה אומר לי את זה, אומר לי את זה ואולי גם סוגר את הקצוות הפתוחים בנינו. אבל פשוט לענות לטלפון, לפלרטט, לצחקק ולקבוע לצאת מול הפרצוף שלי?

"אלי" הרגשתי את האצבע שלו על הכתף שלי מאחורה. עצמתי עיניים ולקחתי נשימה כדי להכין את עצמי והסתובבתי אליו.

"מה?" שאלתי. הוא היה כולו מחוייך ופשוט יפה וחתיך ורציתי לחנוק אותו.

"אני צריך לדבר איתך" הוא אמר. עכשיו הוא נזכר? עכשיו?

"על מה?" שאלתי בכעס והחיוך שלו נעלם.

"את בסדר?" הוא שאל וסובבתי חזרה את הראש לדלטון, כאילו אני מקשיבה לה, אם כי אין לי מושג אפילו על איזה נושא היא מדברת. לא הספקתי לנסות להסתכל על הלוח ולראות מה היא לעזאזל כתבה שם והצלצול התנגן. רובי קמה והתמתחה במקום.

"אני חייבת סיגריה, אתם באים?" היא שאלה אותי ואת מאט.

"אנחנו כבר נצטרף טוב?" מאט אמר ורובי משכה כתפיים, לקחה את התיק שלה והתקדמה החוצה. "אלי, מה קרה?" הוא שאל והיה נראה מודאג. כמה מטומטם הוא שהוא אשכרה שואל אותי את זה.

"כלום" אמרתי בחמיצות. "על מה רצית לדבר?" אמרתי שאני מכינה את התיק שלי על הכתף.

"אני מקווה שלא תכעסי עלי.. כבר דיברתי איתך על זה פעם אבל.." הוא הוציא את הטלפון שלו ופתח תמונה בגלריה, הוא הושיט לי את הטלפון ונתן לי להסתכל. זה היה ציור שלי, אחד מהציורים של קלסי שציירתי, מהקלסר שלי, מתמונה שנראה שצולמה בחדר שלי.

"מה זה?" שאלתי בחוסר סבלנות. הוא היה נראה מבולבל מההתנהגות שלי.

"תראי זה ציור שציירת של קלסי, הוא לא בדיוק כמו הציור שהבאת לי, את ציירת גם את הבגדים שלה-"

"-מאיפה יש לך את זה?" הוא עמד מולי וניסה לדבר אבל לא ממש הצליח. "צילמת את זה מהחדר שלי? חיטטת לי בקלסר?" שאלתי והרגשתי שהלחיים שלי נהיות אדומות ושהלב שלי דופק.

"לא! כאילו.. לא בדיוק.. לא אני". הוא אמר והרגשתי שאני עומדת לבכות. חשבתי שהוא עומד להתנצל או להסביר את עצמו, אולי לבדוק איך אני מרגישה, אבל לא יכולתי להיות יותר מטומטמת.

"אז מאיפה?"

"סיידי צילמה את זה" הוא אמר ובלע את הרוק שלו.

"מאט- אתה פשוט!" רציתי לקלל אותו, לצאת עליו, אבל העיניים הטריקולר שלו הסתכלו עלי והרגשתי משותקת.

"אני מצטער, היא לא הייתה צריכה לעשות את זה". הוא אמר וניסה לתפוס לי את היד אבל התרחקתי ממנו. "פשוט בציור הזה, הוא הצביע שוב על הטלפון שלו. "הבגדים שציירת.." הוא ניסה להגיד אבל נראה שהוא התחרט תוך כדי תנועה כשהוא ראה את הפנים שלי והכעס שהרגשתי.

"מה השאלה?!" שאלתי בחוסר סבלנות. לא הייתי מסוגלת להיות איתו עוד שניה בחדר. לא שאני מרגישה שאני עומדת לבכות, שאני רואה את הפנים שלו ואני רק רוצה לנשק אותו, לא כשאני יודעת שבכלל יש לו מישהי אחרת בראש. ואני חשבתי שאולי רובי צודקת ושהנשיקה בנינו גרמה לו להרגיש מבולבל או אשם בגלל קלסי, אבל הוא לא נראה אשם אתמול כשהוא קבע לצאת עם האוליב הזאת. מטומטמת, אני כזאת מטומטמת.

"אלי.." הוא אמר ועיקם את הפרצוף בדאגה. "לא התכוונתי להכעיס אותך" הוא אמר.

"לא התכוונת אבל בכל זאת הצלחת" אמרתי לו והסתובבתי. לא יכולתי יותר, זה היה יותר מדי. יצאתי החוצה מהכיתה כשאני רק רוצה לרוץ החוצה, לבכות לרובי או לריקי, הראשון שאני אתקל בו, אולי אפילו לרוץ הביתה ולבכות לכרית ולא לצאת עד שכל הדמעות שלי יצאו החוצה מהגוף שלי.

"אלי?" לייטון שהיה מחוץ לכיתה נדרך שהוא ראה אותי. הייתה הפסקה והוא בכלל לא היה בכיתת המתמטיקה שלנו עם דלטון, אבל הוא עדיין עמד פה. הוא חיכה לי?

"מה קורה?" שאלתי וניסיתי לשמור על פרצוף מאופק כמה שאני יכולה.

"בסדר" הוא אמר בחיוך והתקרב אלי. "רציתי לשאול אותך משהו" הוא אמר. אולי גם הוא רוצה לשאול אותי על ציורים מהקלסר שלי.

"כן?" שאלתי וניסיתי לא להוציא עליו את כל החרא שהרגשתי בפנים.

"תהיתי אם תרצי לבוא איתי לנשף, כאילו.. לנשף חג המולד, כבת זוג שלי לנשף" הוא אמר בהתרגשות וקצת הסמיק. הלב שלי החסיר פעימה לרגע. בחיים לא הזמינו אותי לנשף. באינסטינקט רציתי להגיד לו לא, רציתי ללכת עם מאט, רק עם מאט. אבל האינסטנקט שלי עדיין לא למד מה שהמוח שלי כבר למד. מאט לא מעוניין.

"כן" אמרתי ללייטון והעיניים שלו התרחבו משמחה.

"מעולה, אוקי!" הוא אמר בהתרגשות. "אז נתראה בנשף! כאילו.. בטח נתראה לפני כי אנחנו ברוב השיעורים ביחד אבל.." הוא התבלבל עם עצמו והסמיק. "הבנת למה אני מתכוון" הוא חייך חיוך ענק וחייכתי אליו בחזרה.

"כן" עניתי והחיוך שלו גדל אפילו יותר.

"יופי, אז נתראה" הוא אמר והלך.

"נתראה" אמרתי לו והסתובבתי לכיוון השני. מאט עמד שם, עם עיניים טריקולר. הוא הסתכל עלי ולא אמר כלום. המשכתי ללכת וחלפתי על פניו, אבל הוא נשאר לעמוד איפה שהוא.