הפנים שלה

פרק 62/ ריקי

2.1.2025

יום חמישי

ריקי

המחשבה על רובי נמצאת אצל רפאל מפוחדת לא נתנה לי מנוח ונהגתי כמו משוגע כל הדרך חזרה לוורצ'סטר. מספיק התעכבתי בגלל דני. לא ידעתי איך ללכת בלי שזה יהיה לה טראומטי, בחיים לא ראיתי אותה שבורה. מכולנו דני הייתה הכי אסופה וחזקה, בחיים לא ראיתי אותה נשברת. לא כשבני זוג זרקו אותה, לא כשהבנות מהכיתה שלה החרימו אותה ואפילו לא כשתיאו חלה. היא תמיד הייתה החזקה. לראות אותה נשברת שיתק אותי, שבר לי את הלב ואפילו הפחיד אותי. זה הכה לי בפרצוף כמה זאת משימת התאבדות. אבל מה שגם אני וגם רפאל ידענו, זאת לא אשמתה של רובי, היא לא קשורה לזה ולא היא צריכה לשאת במחיר של הבלאגן שלי, אלא אני. המחשבה עליה מוחזקת אצלו איפשהו, אם הוא נגע בה, אם הוא פצע אותה.. אולי עדיף שהוא ירצח אותי וזהו, לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת, לא יכולתי לשאת את המחשבה שזה בגללי. לקחתי את המפתחות, קצת כסף לדלק ונסעתי ישירות אליו, ישירות לרובי. לא הסתכלתי על דני כשנכנסתי לאוטו, לא יכולתי. ידעתי שהיא תשנא אותי ולא תסלח לי ולא לעצמה. התפללתי שסיידי תצליח להעביר לה את המסר שלי, אבל הכרתי את אחותי, היא עקשנית ודעתנית ואם יקרה לי משהו היא תשנא אותי לתמיד.

הכבישים היו ריקים, ולא היה לי אכפת לנסוע על 160 קמ"ש, הנסיעה מגרינסבורג לוורצ'סטר הייתה אמורה לקחת לי 11 שעות, אבל הגעתי תוך פחות מ-9 שעות לעיר. חשבתי שבשלב הזה אני אתחיל להסס או שהביטחון שלי ישבר, אבל הופתעתי כמה כלום כבר לא מעניין אותי. רציתי לראות שרובי בסדר, רציתי לראות בעיניים שלי שרפאל נותן לה ללכת. זה כל מה שעניין אותי.

החנתי את המכונית של ויני על המדרכה בלי לחשוב בכלל על חניה או השלכות ורצתי לכיוון הכניסה. השעה הייתה 8 בבוקר, והמועדון עוד לא היה פתוח, אבל ידעתי שרפאל יהיה שם וגם רובי. נכנסתי בבת אחת למועדון והוא היה ריק. ידעתי שרובי נמצאת פה איפשהו, שהיא במרחק דקה ממני. המחשבה הזאת גרמה ללב שלי לדפוק. רק רציתי לחבק אותה, לראות שהיא נושמת. לראות שהיא חיה ובועטת כמו שהיא בדרך כלל. עליתי על המדרגות ברזל למשרד של רפאל. עכשיו כשהמועדון היה ריק ולא הייתה מוזיקה שמעתי כמה רעש של חריקות יש מהמדרגות האלה. האמת שפתאום הבנתי שהם עוד שניה מתפרקות. עם הצעדים המהירים שלי שאני מנסה לעלות מהר ועולה על 2 מדרגות בכל צעד, הייתי בשוק שזה לא קרה. פתחתי את הדלת מוכן להסתערות, מוכן לתפוס את רפאל או לקפוץ על רובי, מה שהאינסטנקטים שלי יפעילו קודם, אבל לא היה אף אחד במשרד. פחד אחז בי. למה אין פה אף אחד? הם עשו לה משהו? הם כבר פגעו בה?

"ריקי" שמעתי קול מאחורי והסתובבתי. ויני עמד מולי עם עיגולים שחורים ומבט שבור.

"איפה היא?" שמעתי את עצמי אומר מבלי שאפילו הייתי מודע.